ויולט דיין ז"ל

כשנסתיימה מלחמת העולם השנייה, חברו יחדיו מספר גורמים שהביאו להיווצרותה של המשבר הגדול בתעשייה:

1. ממשלות בלגיה והולנד חתמו הסכם עם הסינדקאט לחידוש משלוחי הגלם לארצותיהן.
2. הקניין העיקרי של היהלומים היתה ארצות הברית. משבו החיילים המשוחררים לארצם, הורגש צורך להשקיע את הכספים בפיתוח המדינה בתשתיות בבנייה ובתעסוקה ולא בקניית יהלומים לנוי.
3. אנטוורפן שוב קיבלה את האבנים הקטנות שבהן התמחתה התעשייה הישראלית. בעקבות המשבר נגרמו פשיטות רגל והיה חשש שתעשיית היהלומים הישראלית הגיעה לקצה, וכתוצאה מכך הוחלט לסגור את המפעלים עד שיעבור זעם. וכתוצאה ארבעת אלפים פועלים נותרו מחוסרי עבודה.
ערב הקמת המדינה ומלחמת העצמאות הגיע לשיאו השפל בענף היהלומים הישראלי. בתום מלחמת הגיעה התעשייה ל כ 900 עובדים בלבד, ויצוא ירד לכ - 175,000 לירות ישראליות, נראה היה, שתעשיית היהלומים הגיעה לסוף דרכה.
בשנת 1950 הוחלט בסינדיקאט על שינוי חלוקת חומר הגלם, שנשלח עד אז במרוכז להתאחדות תעשייני היהלומים. באותה עת נשלח חומר הגלם ישירות ליצרנים. בשנה זו התפלגו יצרני היהלומים, וחלקם הקימו את איגוד מלטשות היהלומים, וחלקם הקימו את איגוד מלטשות היהלומים. כעבור זמן מה הצטרפו אליהם יתרת היצרנים, ועובד בן עמי פרש מתפקידו בתעשייה. (מזכרונותיו של עובד בן עמי, במלאת שמונים שנה. (ארכיון עיריית נתניה, ג 148, סימול 1320).
בשנת 1950 הגיעו ארצה אלפי עולים, והיה צורך דחוף ללמדם מקצוע ולמצוא להם תעסוקה. תעשיית היהלומים החלה להתאושש ולצאת מן המשבר. כתוצאה מדרישות התעשיינים שלח הסינדיקאט ארצה חומר גלם מגוון יותר, והתעשייה נדרשה לענות על הצרכים אלה. באיטיות ובהדרגה הלכה וכבשה התעשייה הישראלית את מעמדה כמרכז עולמי של עיבוד היהלומים. בשנת 1955 כבר הועסקו בענף 2,800 פועלים והיקף היצוא הגיע לסכום של למעלה מעשרים מיליוני דולרים. השנת 1968 נפתחה בורסת היהלומים ברמת גן ונתניה איבדה את ייחודה כעיר יהלומים.