סמל שריאל כץ ז"ל

אלבום תמונות

אמו של שריאל, מדלנה, כותבת:
"אני פה כבר שלושה ימים ועדיין לא מעכלת. אנשים נוהרים לבית במעין עליית רגל מחודשת. כולם בוכים, החל בילדים קטנים ועד לזקנים. כולם זוכרים אותך לטובה. את החיוך הנצחי ואת העזרה שתמיד הושטת. לכולם סיפורים נפלאים ומצחיקים על נדיבות לבך וחריצותך הרבה. ובעולם כזה אכזר אני חושבת לעצמי, למה עד שמגיע צדיק אז גם אותו לוקחים? אנשים מתקשרים מחו"ל, מתקשים להאמין. אפילו שם הפכת להודיני קטן. מבית-הכנסת של חב"ד לא מפסיקים להגיע מתפללים ורבנים, ילדים ומדריכים של "מכבי" עומדים בתור כדי לראות את החדר שבו גדלת. הכל מתערבב יחד, הבכי על האבידה הגדולה שדבר לא יצליח לכסות והצחוק שבזיכרון התעלולים שעשית בילדותך. מה אפשר לומר לך? היית יקר לכולם.
"אני מסתובבת בבית כבר שלושה ימים ומכל פינה אני רואה את החיוך שלך. מדי א' מגוהצים על הקולב, מדי ב' מקופלים על הכיסא, הדיסקים שנשארו בבית, אוסף הכובעים, מוסף הספורט עם תוצאות המונדיאל שהספקת לסמן לפני שהלכת.
"תעודות ההוקרה מ"מכבי". ה"שוגי" על המדף ומשקה הבננה במקרר. המחשב שנשאר מיותם בחדר, "שר הטבעות" באנגלית שעוד לא הספקת לקרוא ו"הנסיך הקטן" שקראת בכל זמן פנוי ורק לפני שבוע אמרת שהיית נותן למספר אנשים לקרוא אותו כי אולי ילמדו משהו. אז ילדון, בשבילי אתה היית הנסיך הקטן ועכשיו אתה כוכב בשמים שמשקיף מעל כולם וצוחק בצחוק גדול את הצחוק הכל-כך מוכר. אוהבים אותך לעד... ומתגעגעים אליך, המשפחה הכואבת".

דובי אחיו, כותב:
"שלום לך אחי הקטן, כבר חודש עבר ואתה לא כאן. מחכה שתחזור או אתעורר מחלום, אז בוא ותגיד שלום. חסר לי למי להציק ועם מי ללכת מכות, חסר כדורסל, שירים להוריד ועוד כל מיני שטויות. רוצה לראות אותך, לחבק רק קצת. מזל שהתעקשתי שתבוא לדבר איתי כשהלכת לכדורסל בשבת, אמרנו שנדבר באמצע השבוע אבל זה לא קרה כבר. כשהייתי בבית-הכנסת עם רוני ואבא כולם חיפשו אותך ואני רק חשבתי איך ידעת איפה לקרוא ומתי לזוז... כנראה שאני לא מחובר לזה כמוך. חבל שהתרחקנו בשנתיים האחרונות מאז שעברתי דירה, אפילו המפקד שלך מכיר אותך יותר טוב ממני, והרי אנחנו מכירים כמעט 21 שנה. שתדע שהרבה אנשים מכירים ואוהבים אותך. כולם משבחים אותך שתמיד עזרת ותמיד חייכת לא משנה מה קורה... הרבה דברים למדתי עליך, שלא ידעתי קודם ואף פעם לא דיברנו על זה, שרצית להיות כמוני לעבוד ולהרוויח טוב, לעזור לאמא ואבא. רק לפני כמה ימים אמא אמרה שדיברתם על התמונות שעל הקיר בסלון ושנישאר מקום בשבילך, אבל עכשיו יש תמונה שלך לבד בלי אף אחד... אתה תמיד תהיה איתי ואני לא אשכח אותך לנצח כי אתה הכי אחי! נ.ב. - אני מקווה שאתה באמת רואה הכל (למרות חוסר האמונה שלי...) ושאתה נמצא במקום ממש טוב, עם מגרש כדורסל צמוד ואיזה מחשב-על ועושה הרבה Downloading ל-MP3 וצורב אותם לשיר".

אמו מדלנה, כותבת:
"בשבילי תמיד היית הילד הקטן. כשהיית נוסע בבוקר לצבא ידעתי שזה מסוכן, אבל לא הראיתי לך את מה שאני מרגישה בתוך תוכי, רק חיכיתי לטלפון שלך שתגיד לי שאתה בסדר. תמיד כשרציתי היית איתי וכשכולם רצו אותך, גם היית. אני אוהבת אותך, אולי לא תמיד אמרתי לך את זה מספיק, היית הלב שלי, היית בן הזקונים שלי. תמיד האחים שלך אמרו לי שאני מפנקת אותך יותר מדי. תיכננו לנסוע ביחד לתאילנד, אבל זה נשאר בגדר חלום. אני מתגעגעת אליך מאוד, ולמרות שלא אראה אותך יותר, תמיד תהיה אצלי בלב".

יגאל חיון, מנהל החטיבה העליונה בתיכון "אורט יד ליבוביץ", כותב:
"שריאל נעים ההליכות ועדין הנפש, לא יהיה איתנו עוד. דמותך, שריאל, סמל לתפיסה של הכרת הטוב. אם חשת שהמחנכת עזרה לך במשהו, דאגת להביע את הערכתך בהגשת עוגה של אמא, במלת הערכה. אתה היית הילד שעם סיום לימודיך באת ואמרת לנו: 'אני צריך להודות לאמא שלי. בזכותה יש לי את זה.' כמה תמיכה קיבלת מאמא ואבא, וכמה חשת מחויבות לתמוך בהם בחזרה. לא חסת על עצמך והקפדת להגיע הביתה יום יום מהבסיס בצפון, רק כדי להיות עם ההורים ולתמוך בהם. אתה תחסר לנו, שריאל. רק אנו שהכרנו אותך מקרוב, יודעים כמה תחסר לנו. אנו אוהבים אותך. אהבנו לראות אותך כמופת לילד מחונך. אהבנו לפגוש אותך כבוגר שבא לבית-הספר לבקר. אהבנו לראות אותך בלילות שבת, נכנס לבית-הכנסת של חב"ד, לוחץ ידיים, מאיר פנים, נושא תפילה. קולך מתנגן עם הציבור בנענוע של קדושה. ירצה האל במנוחתך, שריאל יקר ויאסוף אליו, אל תחת כיסא כבודו, את נשמתך הטהורה. יהי זכרך ברוך".

ווקס-שוובר-כרמי נגה, מחנכת מבית-הספר "הלל צור", כותבת:
"פרידה - בתרמיל על הגב יצא, נשא את ספריו בעבר, סחב את מדיו, צרר את חייו, יצא ולא שב. ילד של אמא, בן-זקונים אוהב ונאהב. חיוכו לא מש מפניו, צחוקו התגלגל מבויש ורגיש. בין חדרי הבית, בפינות הגן, במסדרונות התנועה, מול כותל המזרח. משחק, משתעשע, מניף ומריע כמכריז: אני כאן! בואו לשמוח ולהיות עמי. אל תעזבוני! בתרמיל על הגב יצא בבוקר, נפרד לשלום כתמיד ואין בליבו כל חשש. לב ילד בגוף מתבגר. אותו ילד שהיה לי תלמיד וגדל וצמח ולא שכח ולא נפרד. לפתע קולו נאלם. חיוך עיניו נעלם. האם נדם? האומנם?? שריאל זכית בחייך להרבה אהבה. השבת והחזרת אהבה, חום וכבוד ללא גבול. נשמה תמימה שכנה בגופך, לב רגיש הלם ופעם, מכל חוויה בכל מצב. ילד מטופח של אמא, שתמכה ורצתה שתשכיל ותצליח. הרבה נחת רוותה ממך בחייך הקצרים ואור קרן על פניה לצלילי השם - שריאל. מי ייתן ולא יכבו עיניה ויותן מזור לאב שכול ואחים דואבים. זיכרון הבן שהושיט יד בחייו יעניק הכוח להמשיך בחיים. יקרת לי מאוד, תלמידי המיוחד. בגרת ואותי מעולם לא שכחת. אמשיך לראות דמותך בשער בית-הספר מחכה לחיבוק ולמבט מתגעגע. עזיבתך הפתאומית ביד אויב וצורר הלמה בנפשי. זיכרונך לא ימוש מליבי".

רותם, מתנועת "מכבי צעיר", כותבת:
"לשריאל היקר, שרול, שימשת לי כאח גדול, ששמר והגן עלי מכל. אם היתה לי בעיה או צרה, תמיד ידעת לתת לי עצה. בימי שישי כששיעמם בימי פעילות, היינו יושבים בחוץ והזמן עבר בקלות. היית אדם יקר ותמיד תהיה, עם החיוך המדהים, והפרצוף שלעולם לא ישתנה. גורלך המר לקח אותך מאיתנו, אך תמיד ולעולם תישאר בליבנו. אני לא אשכח את צורת הלבוש, עם כובע המצחייה והחולצה הבלויה, שלפעמים נראה כי לכבסה שכחת. גם אם מישהו קילל או העליב אותך, המשכת עדיין לחייך את החיוך המקסים שלך. אני לא אשכח את הרגעים שבהם הגעת ישר מהצבא אל הסניף, והתחלת להציף אותנו בהוראות. היית אדם אהוב ומדהים, שתמיד אותנו מחדש הקסים. אך אני לא מבינה ולא קולטת... איך מפגע אכזר רצח דווקא אותך. מתוך אלפים של אנשי שטן ורוע, השורצים בעולם, הוא הרג דווקא אותך, התגלמות הטוב, האדם המושלם. תמיד חייכן, שמח ונכון לעזור. ואת מספר הפעמים שבהם עזרת לזולת כבר הפסקנו לספור".

כנרת שמה כותבת:
"בפיגוע שאירע ביום רביעי בבוקר בצומת מגידו נהרגו 17 אנשים, בינם 13 חיילים ומתוכם 4 מנתניה. בין הארבעה חייל אחד שאני מכירה, שריאל כץ בן 21. לא יכולתי ולא רציתי להאמין. רק אתמול נפגשנו ברחוב שבו אנו מתגוררים, רחוב יצחק שדה. זה הילד עם המדים הדנדשים. 'שריאל, כבר התגייסת?' שאלתי אותו במבט מופתע. והוא ענה לי: 'את רואה, לא?' הרגשתי משהו. היה לו מבט בעיניים, מבט שייחרט בזיכרוני עוד הרבה זמן. הוא פשוט הסתכל עלי במשך שניות ארוכות. באותו זמן היו סביבו המון חברים מאותה שכבה בערך, הם לחצו את ידו ושוחחו עימו, צחוקים כאלה. למחרת בבוקר, זאת אומרת ביום מותו ועם היוודע האסון, התקשרתי לבית-הספר היסודי "הלל צור" הסמוך לביתו ושבו למד. ענתה לי המזכירה זהבה בוכניק ואני הזדהיתי ככתבת וכתלמידה לשעבר. היא אישרה את הידיעה המרה על מותו של כץ בפיגוע ומיד נסחפה לתיאורים מרגשים על התלמיד והילד הנפלא שכל כך אהב לעזור לכולם. ביקשתי לשוחח עם מנהלת בית-הספר מרים ארביב, שסיפרה לי: "אם כבר מספרים אז זה על ילד נשמה, עם מסירות ועומק לב. הוא ילד שאהב לעזור למשפחה. הוא מאוד הרגיש את זה והיה מחובר אליהם, אבל עשה הכל כדי להיות שייך לחברה ולא לסגת, להישאר בסביבה האישית שלו ולהילחם באני העצמי שלו. הוא עשה והצליח בצורה מדהימה. הוא היה גולת הכותרת של הוריו וסיים את לימודיו במחזור ח'. אחר-כך הוא המשיך את לימודיו התיכוניים ב"אורט ליבוביץ", אבל גם לאחר סיום לימודיו בבית-הספר לא חדל מביקוריו. הוא נהג להראות את ציוניו הגבוהים בתיכון בהם כל כך התגאה".