נאום יום הזיכרון תשעג- יד לבנים:
ביום הזיכרון שהוא ערב יום העצמאות, החיבור בין הזיכרון להישגי המדינה,
וההישגים שלנו, החברים לנשק של הנופלים, מתחברים לי בעוצמה גדולה מתמיד.
כנכד לסבא וסבתא שאיבדו משפחתם בשואה, בן לקצין בגולני
וכירושלמי שחונך לתרומה למדינה,
היה לי הכבוד לשרת שש שנים בצנחנים כלוחם וכמ"פ בגדוד 890.
מורשת צה"ל הטמיעה בנו את חשיבות מילוי המשימה והניצחון בקרב,
גם במקרים בהם אנחנו המפקדים נוטלים סיכונים, וגם לצערינו כשיש לנו נפגעים.
בתִישְעָה עשר באוגוסט 1980, במבצע מוביל, בקרב פנים מול פנים בלבנון, מוקי המ"פ שלי נהרג ואני נפצעתי לידו.
הטיסו אותנו במסוק לרמב"ם, כשמעלי באלונקה, מוקי שוכב הרוג.
המעבר מהקרב לעורף היה חד ומטלטל.
בשבועיים בהם הייתי בבית החולים, גיליתי עולם ומלואו שלא רואים בחזית:
משפחה חמה ומאות חברים שהקיפו אותנו הפצועים בחום ואהבה,
ואלפי האנשים שסבבו את שמואל ופנינה, ההורים של מוקי, ואת יתר המשפחות השכולות.
למדתי שמאחרי כל נפגע, יש משפחה עם סיפור חיים השזור עמוק עם תקומת המדינה.
כך עם ההורים של מוקי, שמואל קנישבך זכרונו לברכה ופנינה שתיבדל לחיים ארוכים:
שמואל איבד את כל משפחתו בשואה, עלה ארצה ולחם במלחמות ישראל.
פנינה ברחה מפולניה לארץ ישראל עם הוריה ואחיה היחיד צביקה.
עשר שנים לאחר עלייתם, צביקה נהרג כשהיה סייר בהתרסקות מטוס במרדף אחר מחבלים במדבר יהודה.
מוקי המ"פ שלי, היה בנם היחיד.
אנחנו החברים לנשק, נותרנו המשפחה של פנינה.
רק אז, התחלתי לקלוט את המשמעות של המחיר. את המשמעות של פצוע, את המשמעות של משפחה שכולה אחת!
התחדדו אצלי הרגישות לחיי אדם והאיזונים הפנימיים בפעילות מבצעית.
הפנמתי טוב יותר את כובד האחריות על כתפינו המפקדים.
לאחר שהחלמתי מהפציעה, חזרתי ליחידה וקיבלתי פיקוד על פלוגת נובמבר 81 בגדוד 890.
הפלוגה נכנסה ללחימה אינטנסיבית במלחמת לבנון הראשונה.
עודד יזרעאלי ז"ל, חייל שלי ממחלקה 3, נהרג במוצב הפלוגה על ציר דמשק ביירות בעת מילוי תפקידו.
עבורי ועבור הפלוגה זו היתה מכה קשה.
הרגשתי כמפקד שכול.
עם השנים, למדתי להעריץ את משפחת יזרעאלי:
משפחה של מושבניקים שורשיים מכפר יהושוע. מלח הארץ.
מיכל, אמא של עודד, איבדה את אחיה צביקה ז"ל, שהיה גם הוא צנחן ונהרג בקרב המיתלה ב- 56'.
בקורס הצניחה, ענד עודד בגאווה את כנפי הצניחה של דוֹדוֹ ז"ל.
הקפדתי שכל חייל שיצא מלבנון לחופשה, יבלה כמה ימים בסיוע למשפחת יזרעאלי, או בסיוע למשפחתו של משה אחרק ממושב תנובות שנפצע קשה במיוחד בקרב של הפלוגה עם חיילי קומנדו סורי ליד הכפר בייסור.
החיילים התייצבו במושבים וסייעו למשפחות בפעילות השוטפת. הם העבירו מסר ערכי שאנחנו שם עבור המשפחות, שאנחנו חלק אינטגרלי של משפחת השכול והנפגעים האחרים.
זו אותה תחושת ביחד, אותה תחושת שליחות שגורמת לכולנו לשמור על קשר עמוק ולהיפגש עשרות חברים באזכרות ובאירועים משפחתיים עד היום הזה, למעלה משלושים שנה אחרי.
אנחנו חלק ממשפחת יזרעאלי, אנחנו המשפחה של פנינה קנישבך.
גם לנו הלוחמים צלקות וזכרונות טבועים עמוק בתוך נפשנו וגופנו.
יום הזיכרון הוא עבורינו ועבור העם כולו יום של חשבון נפש.
כשאנו מסתכלים על ההישגים המרשימים של מדינת ישראל, על מה שהצלחנו ב-65 שנים בלבד, ברור לכל, שכל זה לא היה קורה ללא הנחישות, ללא המחיר הכבד ששילמו הנופלים, בני משפחתם והחברים.
הם יכלו להיות כאן עימנו, להקים משפחה, להיות חלק בבניית והנהגת מדינת ישראל, ליהנות מחוויית החיים. אבל הם נשארו שם, למעננו.
ככל שהמדינה שלנו מתקדמת והזמן עובר, חיסרון הנופלים מורגש ומתחדד.
הכאב לא נהיה קל יותר, לא למשפחות ולא לחברים. לא הזיכרונות, לא הגעגועים ולא הסיוטים בלילה.
אנחנו כאן היום בכדי להגיד למשפחות הנופלים, שהם חסרים לכולנו.
היום עם ישראל כולו משפחת השכול.
יהי זכר החברים והנופלים ברוך.