בין השבויים היו גם 15 פצועים, שהובאו לאגף האסירים בבית-חולים עירוני בדמשק ושם, קיבלו טיפול רפואי נאות, אבל יחד עם זאת הייתה רגל אחת של כולם תמיד כבולה למיטה. שאר השבויים נכלאו בבית-הסוהר הצבאי המרכזי באל-מאזה שבבירת סוריה, גברים לחוד ונשים לחוד, ולא שוחררו אלא ב-21.7.49 (כ"ד תמוז תש"ט), לאחר חתימת הסכם שביתת-הנשק עם סוריה.
בשטח ההפקר שבין משמר-הירדן ומחניים, מקום שם נמסרו השבויים לידי נציגי הצלב האדום, נשאל אליהו פריד, נציג השבויים, על-ידי הקפטיין חוסני, שאלה שהועלתה לפניו פעמים אחדות במשך ימי השבי, על מנהרה שחפרו, כביכול, היהודים במשמר-הירדן: "בכל ההתקפות, בדגניות וגם במשמר-הירדן, ריכזנו את כל הצבא שלנו, רגלים, ארטילריה, הנדסה (בנו שני גשרים על הירדן), כ-5000 איש. לקחנו בשבי 46, כולל נשים.
הקפנו אתכם טרם ירינו את היריה הראשונה. אין אפשרות אחרת אלא שהצבא שלכם ברח בדרך לא נראית, היינו במנהרה." כזכור לפריד, המעיד על כך, לא האמין הקצין הסורי להכחשת הדבר. הסורים דבקו באמונתם כי כיבוש משמר-הירדן היה אחד מניצחונותיהם הגדולים: "מתוך חדוות ניצחונם קראו הסורים למאורע ההוא - נפילת משמר-הירדן - פתח-אללה, כיבוש האלוהים".