תפריט נגישות

סג"מ דניאל חיים מלכה ז"ל

דניאל חיים מלכה
בן 21 בנפלו
בן סימה ואהרון
נולד בתל אביב
בא' בשבט תשי"ג, 17/1/1953
התגורר בנתניה
התגייס ב-2.8.1971
שרת בחטיבת הצנחנים
יחידה: גד' 202
נפל בעת מילוי תפקידו
בכ"ו באדר ב' תשל"ג, 29/3/1973
מקום נפילה: עומר
באזור השפלה הדרומית והנגב
מקום קבורה: נתניה
חלקה: 2, שורה: 13, קבר: 4.
הותיר: הורים וחמש אחיות

קורות חיים

הצניחה האחרונה - חייו ומותו של הצנחן דני מלכה

"אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה רק אלהים לבדו יכול להרים אותו.

אלהים מופיע אצלו באמצע הלילה ונוגע באיש ומפיג את יסוריו.

אלהים גוחן אליו, מרים את ראשו ומביט בו.

בעיני אלהים האיש הוא ילד קטן.

הוא קם בכבדות על ארבע ורוצה ללכת, ואז הוא מרגיש שיש לו כנפים לעוף".



דניאל נולד בתל אביב ב-17.1.1953 למד בביה"ס "תחכמוני" בנתניה ואח"כ בביה"ס התיכון בר אילן במקום. עסק הרבה בספורט והיה שחקן מצטיין בנבחרת הכדורסל "אליצור". כמו כן הרבה לעסוק באתלטיקה ואסף בולים.

דני היה אהוב על תלמידיו ומוריו והיה ראש ועד הכיתה בביה"ס היסודי ובתיכון.

בהיותו בכיתה השביעית נסע לחו"ל בקבוצת ביה"ס התיכון במסגרת חילופי נוער. גם בשירותו בצה"ל היה בראש המארגנים והשתתף בקבוצות ספורט. שירת בחי"ר בצנחנים בדרגת סגן משנה.

בסיימו קורס קצינים, בעת צניחתו האחרונה בעומר נהרג עקב אי פתיחת המצנח.

הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה.

מספרת אימו: דני נולד לפני עשרים ואחת שנה. היה זה ביום גשום. גרנו אז במעברה ליד תל אביב. עצרנו אמבולנס צבאי שיקחני לבית החולים. הנהג התנצל ואמר שעליו להסיע פצוע לבית החולים, אך הבטיח שיחזור לקחתני.

דני נולד ביום שבת בשעה 00:14, הרופא אמר לי: "התינוק הזה בא במזל טוב", שכן כשנולד - פסק הגשם לרדת ושמש זרחה. דני נולד בין בנות רבות, מוצק וגבוה מהממוצע של בני גילו.

בפעם הראשונה שראיתיו פרצתי בבכי. דני נולד לאחר שבננו הבכור - חנן נהרג בתאונת דרכים כשהיה בן 6. השכנים הציעו לי לקרוא לו בשם חיים - כדי שיחיה ויאריך ימים.

דני החזיר לנו את שמחת החיים: בן יחיד בן 5 אחיותיו. אף פעם לא פינקתי אותו.

בהיותו בן 4, נכנס דני לגן ילדים. הגננת אהבה אותו מאוד ותמיד אמרה לי שעוד נשבע נחת מדני הקטן.

כל שנה הייתי עושה לו "יום הולדת" בגן. כשהיה קטן בגיל שלוש, אהב לרכב על סוס עץ שקבל מתנה מאביו. לפעמים היה נרדם כשהוא יושב על גבי הסוס.

בשנת תש"ך, נכנס דני לכתה א' בבי"ס "סיני", ובכתה ג' עבר לבי"ס "תחכמוני". דני נהג לשמור את תעודותיו והעבודות שהכין בגן. עד היום שמורות הן בבית.

דני אהב לאסוף בולים, קופסאות גפרורים מארצות רבות, ויותר מכל אהב ספורט. לעיתים תכופות היה עלי לקנות לו נעלי ספורט. מאז ילדותו אהב לעסוק בספורט וכן נהג עד לרגעים האחרונים בחייו. ביום שנהרג, לפני שעלה למטוס כדי לצנוח, שיחק דני כדורסל.

דני נהג להשתתף בתחרויות רבות. בקיץ אהב ללכת לים וכשהייתי אומרת לו: "דני תזהר - אל תשחה עמוק" - היה אומר לי כתמיד: "אמא, את בכלל לא צריכה לדאוג". בבית הספר היסודי היה תלמיד חרוץ. נהג להכין את הילקוט בערב. המחברות והספרים היו עטופים ותמיד שמר על נקיונם. כאשר סיים להכין שעורים, היה ממהר למשחקים, לתחרויות.

בכתה ז', כשמלאו לו 13 שנים - חגגו את טקס הבר-מצוה שלו באולם. מדי יום היה לומד בע"פ את הדרשה אותה דרש ללא דופי ואנחנו היינו גאים בו.

מאז הבר-מצוה החל דני לגבוה והיה גבוה יותר מאביו ומאחיותיו הגדולות. דני אף פעם לא שכח את "יום האם". תמיד נהג להביא לי מתנה קטנה, אותה קנה בכסף שחסך.

כאשר סיים דני את לימודיו בבית הספר היסודי המשיך ללמוד בתיכון "בר אילן". ידעתי כי תהיינה הוצאות רבות, ולכן יצאתי לעבוד כדי שלא יחסר לו דבר.

בחופשים נהג לעבוד עם אביו, ותמיד ידע להעריך את הכסף. לא בזבז כסף רב על בלויים ונהג ללכת לסרטים עם אחותו.

בכיתה י"א נסע דני לחו"ל יחד עם קבוצה מביה"ס. זו היתה הפעם הראשונה שדני נעדר מהבית לתקופה ארוכה. למרות שנסע לשלושה שבועות, הייתי עצובה והרגשתי כמה קשה כשדני נמצא רחוק, אך התנחמתי במכתבים הרבים ששלח מדי יום. ידעתי שהוא נהנה. לפני שנסע ערך רשימה - מה להביא לכל אחד ואחד. ואמנם לא שכח אף אחד, בעוד שלעצמו לא קנה הרבה.

כשירד מהמטוס נשק את אביו ואמר: "תודה רבה לך אבא. לעולם לא אשכח את כל מה שאתם עושים בשבילי".

יום אחד כשחזר דני מביה"ס מצא את "צו הקריאה" הראשון לצה"ל ושמח מאוד. כבר אז התחלתי לדאוג. ידעתי שילך לחיל מסוכן. ניסינו להשפיע עליו שיסיים קודם את למודיו. פעמיים הלך להרשם ל"מכון וינגייט", אך לבסוף התחרט ואמר: "יותר טוב לסיים את השירות הצבאי תחילה ואח"כ להמשיך ללמוד". ב"לשכת הגיוס" הציעו לו לעבור בחינות לקורס טייס. דני עבר את המבדקים בהצלחה ורק חסרה חתימתם של ההורים. הוא הצליח לשכנע את אביו לחתום, ואני לא הסכמתי. אמרתי לו: "דני, בן יחיד יש לי ואני לא רוצה שילך להיות טייס" (לא ידעתי שיש עוד חילות מסוכנים בצבא). אני זוכרת שאמר לי, כי לא רק בצבא יכולים למות, אלא גם בדרך חזרה מביה"ס.

כשבועיים לאחר שסיים את בחינות הבגרות התגייס.

ביום 2.8.71 נסע עם אחותו החיילת לבסיס קליטה ומיון - שם החליט להתנדב לצנחנים. מאז שהלך לצבא דאגתי לו במשך כל הזמן, ככל האמהות.

כשהיה צריך להגיע, הייתי עומדת בחלון ומצפה לו. הייתי מכינה לו דברים שאהב וכן דברים שיקח עמו לבסיס בשביל החברים. בפעם הראשונה שבא הביתה לחופשה מאז התגייס - היה צריך להגיע לחתונה של אחותו והוא בא עם שיער קצר ומדים רחבים.

האחיות שלו היו שולחות לו מדי שבוע, חבילות עם דברים שאהב (ספרים וכו') כשהיה צריך לחזור לבסיס במוצאי שבת היה אבא מסיעו, כדי שלא יסע הרבה בטרמפים. כל הזמן דאגנו לו.

היתה תקופה, שדני לא בא לחופשה חודש ימים ואף יותר, וכאשר הגיע אמר שאין בכלל מה לדאוג, כי אם קורה משהו בצבא, מיד מודיעים למשפחה וכך קרה באמת. לאחר הטירונות הלך לקורס מ"כים, והיה חוזר הביתה עייף, מלוכלך, עם הרבה פצעים ברגליים ובידיים.

כאשר שאלתי אותו: "דני, איך זה לצנוח?" ענה לי: "נהדר, יותר קל מאשר לעלות את כל המדרגות בבית".

פעם נפצע דני ביד ושכב בבסיס. כשהודיעו לנו, נסענו אליו מיד. אני לא שוכחת שאמר לי אז: "יותר לא אספר לכם שום דבר, בשביל דבר כזה קטן, אתם באים כאילו אני ילד קטן" - הוא חשב שאנחנו מפנקים אותו. ובאמת כך היה, פעמיים נפצע ולא הודיע לנו. שכב בבית החולים "רמב"ם" בחיפה - לא ידענו, עד שמכר ראה אותו שם.

בפשיטה ללבנון, שהיתה בערב יום הכיפורים דני השתתף. אח"כ כאשר שמעתי ברדיו שצנחנים השתתפו, דאגתי מאוד. וכששאלתי אותו: "דני איך עבר יום כיפור?" אמר: "נהדר, צמנו והתפללנו בבית הכנסת בבסיס". תמיד היה נוהג להביא משהו לבית. בפעם האחרונה קנה "מזוזה" לדלת. לאחותו אמר: "אני רוצה לעשות לאמא הפתעה ובמשכורת הראשונה שלי כקצין אקנה לה מסחטת תפוזים" - דני לא זכה לכך...

בשבת האחרונה שהיה בבית, דברנו על המסיבה שתהיה בעוד שבועיים. הוא רצה מאוד שנבוא, למרות המרחק הרב. הבטחתי לו שנבוא והוא שמח מאוד. סדרתי לו את התיק - הכנתי לו "אזני המן", כי ידעתי שב"פורים" הוא לא יהיה בבית.

באותו יום כשירד מהבית, עמדתי בחלון והסתכלתי עליו עד שנעלם מעיני. כל אותו שבוע תכננו ודברנו על הנסיעה. מי יסע ואיך. ואז, ביום חמישי באו להודיע שדני...

היינו בטקס הסיום - מקומו של דני היה יתום במסדר. את הדרגות קבלנו במקומו, והן שמורות בבית יחד עם כל חפציו ובגדיו התלויים בארון. העיניים לא תפסקנה מלדמוע והלב כואב, כואב, כואב לעולם... אמא.

בניית אתרים: