כתריאל יפה ז"ל

קורות חיים

בן הזקונים לשרה ואפרים. נולד בי"ט בתמוז תרס"ט (8.7.1909) ביפו. במלחמת העולם הראשונה גלתה המשפחה למצרים, ובסופה חזרה לתל-אביב. כתריאל למד בבית-הספר "תחכמוני".

בהיותו בן 13 בלבד, בעודו תלמיד בית הספר "תחכמוני" כבר היה לקשר בין עמדות המגינים בתל-אביב. הוא המשיך ללמוד בגימנסיה "הרצליה", שם הצטיין במקצועות הריאליים. בכיתה י' נאלץ לעבור ללמוד במקווה ישראל - הוא סבל מקוצר ראיה והרופאים קיוו שעבודה חקלאית (במקום קריאה מרובה) תעצור את ההידרדרות במצב. פגם יחיד זה בבריאותו היה לגורם מכריע בחייו ובמאבקו להתגבר עליו התגלו כוחות אישיותו הגדולים. הים היה אהבתו הגדולה של כתריאל - הוא רצה להיות רב חובל - אך באותה תקופה לא התקבל לקורס חובלים אדם עם בעיות ראיה. היה עליו ללמוד הכל בכוחות עצמו. והוא אכן עשה זאת.

עם תום הלימודים יצא עם קבוצת חברים מבוגרי "מקווה ישראל" לעבודה בחדרה ובמשתלת הממשלה בבית שאן. אחר-כך הצטרף לקיבוץ אפיקים ועבד בפלחה ובשיט בכינרת. מספר אחד מחבריו על אהבתו לשיט ולים:"כתריאל ידע את שני המקצועות, השחיה והשיט, וגם השתדל להקנותם לנו... לאחר תקופה קצרה התקין לעצמו סירה על הכינרת ובה היה מבלה לילות כימים. ערך בה טיולים על הכינרת, העלה מפרשים, תיקנם והטליאם... לאחר העבודה ובימי שבתות השיט את חבריו סביב ים הכינרת".

ב-1932 חזר כתריאל זמנית לבית הוריו בתל-אביב. שם עסק בשיט על הירקון כחבר "הסקציה הימית" של "הפועל", התמסר לספורט הימי והדריך בני-נוער רבים בענפי ספורט זה וחינכם לאהבת הים. השייט על הירקון לא היה בגדר הנאה בלבד. ב-1933 כשעלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, הבין כל מי שעיניו בראשו, שיהודי אירופה בסכנה וחלקם לפחות ינסה לברוח מפניה. בגלל מדיניות ממשלת המנדט שהגבילה את כניסת היהודים לארץ ישראל היה צורך להכין עבורם נתיבי בריחה ולהכשיר ימאים לכל מטרה שתידרש.

כתריאל יפה רכש בכוחות עצמו את הידע התיאורטי הדרוש לימאי בעזרת ספרים באנגלית ואף הדפיס לפיהם חוברות הדרכה לימאים. בית הוריו בנווה-שאנן שבתל-אביב היה למרכז התוסס של בחורים שחלמו על הקמת כח ימי עברי. ב-1933 פיקד על הגנת בן-שמן.

ב-1934 נקרא לצאת לחוץ-לארץ לארגון אניות מעפילים. הוא התנדב להיות אחד המלווים באניה "ולוס", שבהפלגתה הראשונה הצליחה להעלות לחופי הארץ כ-350 איש ואשה. בהפלגה השנייה עקבו אחריה ספינות מלחמה בריטיות ומנעו ממנה מלהגיע לחוף. ימים אחדים שוטטה "ולוס" בקרבת החוף ללא מזון ומים אך לא הצליחה למלא את משימתה ולהוריד את המעפילים. כתריאל הצעיר ראה בכך כישלון אישי.

כשפרצו מאורעות 1936 אירגן כתריאל את ההגנה על שכונת "מכבי" בתל-אביב. באותה שנה הוחל בבנין המזח בנמל תל-אביב. כתריאל הוא זה שקבע את מיקומו המדויק של הנמל ונטל חלק בהקמתו ובהפעלתו. באותה שנה פגש את פניה אורלוב וב-1937 נשא אותה לאישה.

סירות המנוע שהביאו את הסווארים הסלוניקאים לפריקת אניות המלט היו הסירות של "הסקציה הימית" ואחת מהן היתה בפיקודו של כתריאל. הוא היה האחראי על הסירה הראשונה של "הפועל", שהפליגה לפורט סעיד.

ב-1937 גוייס לפעילות בענייני ההעפלה, וכך כתב דוידקה נמרי:"בשנת 1937 גויס כתריאל להיות האיש הימי בעיניני העפלה. כאן התגלו בו כמה תכונות חשובות והכרחיות לפעולה זאת. בגרות, רצינות ומסירות גם יחד, מלבד הידיעות הרבות בשטח הימי שהספיק לאגור. ובספטמבר 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השניה היה האחראי לאניה "טייגר היל" על 1457 מעפיליה, לאחר שהעביר בלב ים, ליד נמל ביירות, 658 מעפילים מן האניה "פרוסולה" ל"טייגר היל". לאחר שהאניה הותקפה ביריות משמר החוף הצליח להביאה לחוף תל-אביב, אבל רוב נוסעיה נתפשו על-ידי המשטרה הבריטית ונשלחו למחנה המעצר בצריפין". בכל שלבי תלאותיה של האניה זכה גם להערצתם של המלחים הלא-יהודים, וכעדות אחד מחבריו:"לנשיקות ולחיבוקים מצדם לכתריאל לא היה גבול, בתוספת מילות חיבה 'דני קפיטנה' (כינויו היה 'דן'). הוא עמד ביניהם רציני, סגור, מכונס, מחייך, ומנגב את זכוכיות משקפיו שכוסו בערפל הלילה בחוף ימה של תל-אביב...".

מתחילת מלחמת העולם השנייה היה מדריך לעבודות ים לנוער ולמתגייסים לצבא הבריטי. לעיתים תכופות נעדר מביתו, והוריו הזקנים, אשתו ובתו הקטנה, למדו להיות שותפים שקטים וסבלניים לפעולותיו. בראשית מאי 1941 נתמנה כתריאל למפקד הקורס הימי שהכשיר את קבוצת כ"ג הצעירים לצאת בדרך הים כדי לפוצץ את בתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון. על אימוני הקבוצה כתב יצחק שדה בין השאר:"התמרונים המוקדמים שנעשו בים, במקרה בים סוער מאוד, הוכיחו את דיוק עבודת הימאים שלנו. הם נפגשו בחושך בלב הים, במקום שנקבע מראש, בדיוק בשעה היעודה וברגע הקבוע. הם הוכיחו בפעולתם כושר סבילות רב ואימון טוב".

בכ"א באייר תש"א (18.5.1941) יצאו הכ"ג וכתריאל ביניהם, בסירת המוטור "ארי הים" לעבר יעדם, בתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון, כשאליהם מצטרף קצין בריטי, אנטוני פאלמר. בצהרי אותו יום נתקבל מהם השדר האחרון. על הקורות אותם מאז ישנן השערות רבות אבל לא נתגלה דבר ברור ונסיבות העדרם, אינן ידועות עד היום.

כתריאל הניח אשה ובת. חדשים אחדים לאחר צאתו בסירה נולד לו בן ושמו נקרא "דן", ככינויו של כתריאל באניות המעפילים.

בית-הספר לקצינים בעכו נקרא על-שם "כ"ג יורדי הסירה".