רב"ט אלכסנדר סשה נסטרנקו ז"ל

קורות חיים

בן ורה וניקולאי. נולד באוקראינה בכ"ח בניסן תשכ"ה (30.4.1965). למד בבית ספר יסודי מספר 11 עם התמחות באנגלית. עבר לבית ספר תיכון מספר 7 שבאוקראינה. כבר אז נטיותיו היו להיות מהנדס חשמל. בילדותו פעל בתנועת נוער "פיונרים" והיה חניך מצטיין. עזר לאימו בעבודות הבית ובגידול אחיו הצעיר ממנו בעשר שנים. בנוסף לכל הפעולות הללו הספיק גם לבלות עם חבריו.

בהיותו בביה"ס היסודי, היה תלמיד שובב וזלזל בלימודיו, אך כאשר עבר לבית-הספר התיכון, הפך לתלמיד שקדן ואחד מהמצטיינים שבביה"ס. במקביל הלך לחוג קרב מגע והצטיין גם בו (היה בעל חגורה שחורה). בזכות מאמציו בלימודים והצלחתו, התקבל לטכניון בלי מבחני קבלה אלא רק בעזרת המלצות המורים. סשה לא שירת בצבא הרוסי משום שבזמן לימודיו עבר קורס קצינים וקיבל דרגת סגן, כך שבזמן חירום היה יכול להיקרא לצבא. סשה עבר לדנפרודרז'ינסק. בזמן לימודיו בטכניון גר במעונות ואחרי סיום הטכניון עבד כחוקר פלילי בהתנדבות.

אחרי שלוש שנות לימוד נסע לעבוד בצפון ולהרוויח כסף. שם נעקץ ע"י יתוש ארסי (יתושים אלה היו מאוד שכיחים במקום זה), וכתוצאה מעקיצה זו קיבל זיהום מאוד קשה בגרונו. סשה היה חודשיים בבית חולים והחלים בנס.

דרך חבריו הכיר סשה את אישתו - אלה ואחרי שנתיים הם התחתנו. החתונה נערכה ב-9.1.1988. ביום סיום הלימודים בטכניון ב-19.6.1988 נולדה בתו אינה. סשה אהב מאוד לטפל בה ולשחק איתה. אחרי סיום הטכניון, עבד במפעל בקרמנצ'וג וגם שם המשיך בעבודת ההתנדבות שלו, כחוקר פלילי.

בשנת 1994 עלה לארץ ישראל עם אישתו ובתו. ההחלטה הייתה שלו בלבד ולמרות שלא היה יהודי תמיד הרגיש כיהודי. בהיותו בארץ התחיל לעבוד כנהג והכיר בישראל כל רחוב וסמטה. שש שנים אחרי העליה ארצה, ב-1.9.2000, נולדה ביתו השנייה אמילי.

בפעם הראשונה שסשה נקרא למילואים הוא שירת ברצועת עזה. בגיוסו השני הוא ביקש דחייה בשירות המילואים בגלל ניתוח שעברה בתו הקטנה ולכן שירת בגבול מצרים ולא במקומו הרגיל ברצועת עזה. בגיוסו האחרון (לפני מותו) ביקש לחזור לבסיס בו שירת בפעם הראשונה ושם שירת בחיל התחזוקה. בזמן שירותו בתו הקטנה לא הרגישה טוב והייתה בבית חולים. סשה שוחח עם אשתו על נושא זה ואמר:"אם תוכלו להסתדר בלעדי אני מעדיף להישאר בצבא בזמנים קשים אלו".

בסיורו האחרון, נפצע אנושות בראשו מירי של חוליית מחבלים אשר חדרו לניר עוז. למרות מאמציהם הרבים של חבריו ומפקדיו, לא הצליחו להצילו והוא נפטר מפציעתו הקשה. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנתניה. הותיר 2 בנות ואישה.

הבשורה הקשה הגיעה מוקדם בבוקר ושינתה את חיי המשפחה לעד. אישתו דיברה איתו שלוש שעות לפני מותו ובזמן שהתקשרה הוא נח לפני הסיור. היא אמרה לו "אני לא רוצה להפריע לך לישון אז לילה טוב".

אחרי מותו אישתו אמרה "נשארתי בלי ידיים ורגליים". ביום האחרון של חייו הספיק לדבר עם בתו הקטנה אשר אמרה לו בפעם הראשונה את כל המילים אשר ידעה להגיד. היא אף פעם לא דיברה איתו בטלפון משום שכעסה עליו שהוא לא בבית. שבוע לפני מותו כאשר הגיע הביתה לחופשת סופשבוע היא הייתה כל הזמן איתו ולא עזבה אותו לרגע.

סשה היה אדם מאוד חברותי, תרם לזולת והיו לו המון חברים. הרבה אנשים אהבו וכיבדו אותו בגלל האופי הטוב שלו והנאמנות שלו כלפיהם. מפקדיו וחבריו העידו עליו שהיה אדם שהתנדב לכל משימה ולא סירב לשום בקשה.

מפקד הגדוד שלו אמר בהלוויתו:"יש בני אדם אשר הכוכבים להם הם מורי דרך, לאיש העסקים שלי הכוכבים היו זהב ולך יהיו כוכבים אשר אין לאף איש מלבדך". במקום נפילתו הקימו מפקדיו וחבריו אנדרטה לזכרו. כל מי שיעבור במקום זה ידע שנפל פה גיבור ויזכור את שמו לעד.

ביום הלווייתו אמרה גיסתו:"הוא היה כמו עץ שנתן צל לכולם ופתאום העץ נפל והשמש פגעה בכולם. כדי לרפא את הכוויה, צריך לצמוח עץ חדש, אך עץ כמוהו לא יצמח לעולם".