קורות חיים
בהתקפת אצ"ל ולח"י על דיר-יאסין, נמנה עמוס עם ראשוני התוקפים, בתפקיד מפקד כתה. בשעת הקרב נפצע קשה, אך רק למחרת נמצא מתבוסס בדמיו והועבר לביה"ח "הדסה" בירושלים.
בהרגישו כי קרב קיצו, ביקש לראות את חבריו ואחרי שהביע את צערו על שלא יוכל להמשיך במלחמה, הוציא את נשמתו בקריאת "שמע ישראל". באותו קרב נפלו: אפרים יעקבי, גרשון מנוח ויהודה סגל חיילי אצ"ל ויוסף יגן, איש לח"י. עמוס הובא לקבורות בסנהדריה, אשר בירושלים ואחר כך הועברו עצמותיו להר-הרצל.
עמוס נולד בטריפולי שבלוב, סיים שם את בית הספר היסודי ואף החל לומד בבית הספר התיכון; היה נער שקט, שקדן ורציני, אך יחד עם זאת גם עליז תמיד ושמח בחלקו, ממעט היה בדיבורים ונאמנותו למסורת לא ידעה סייג.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בגלל החוקים האנטי-יהודיים, נאלץ לעזוב את ספסל הלימודים ובהיותו חבר בית"ר מנעוריו, החליט להקדיש את זמנו ומרצו לארגון העפלה לישראל. היה מדריך בהכשרה בטריפולי והנערים שארגן עסקו בלימוד תורת הנשק, בידעם כי במולדת נכונה להם מלחמה לחרות. אולם עוד לפני בואם לארץ ניצלו את ידיעותיהם בארגון ההגנה מפני פרעות מצד המוסלמים. בפעולות אלו נטל עמוס חלק פעיל ביותר. רושם רב עשתה עליו הפגישה עם חיילי הבריגדה היהודית.
עם תום המלחמה, החליט עמוס שהגיע כבר זמנו לעלות ארצה ובאחת מאניות המעפילים הפליג עם חבריו הקרובים. שלושה חדשים עשה בפלוגת הכשרה חקלאית בנחלת-יהודה וכאן, השלים את ידיעותיו בשפה העברית והתחיל להסתגל לאורח החיים בארץ.
הוא עבר לתל-אביב ואחר כך לירושלים, מקום שם הצטרף לשורות הארגון הצבאי הלאומי. בזמן הראשון עסק בתפקידי גיוס ותעמולה, עד שנעצר על ידי המשטרה הבריטית והועבר ללטרון. באותו זמן הוא כותב במכתבו לאמו: "מה מאושר אני שנולדתי בדור זה ושזכיתי להיות בין הלוחמים לשחרור המולדת".
עם שחרורו, שב לעבודה במשנה מרץ, יצא לעמדות הגבול, השתתף בהדיפת התקפות האויב, והיה בין התוקפים והכובשים. שבועות אחדים היה בין לוחמי כפר-עציון ובאחד ממכתביו הוא מתאר את ההתקפות ההמוניות של הערבים.
בירושלים לחם ב"גבולות" העיר, עד שיצא להתקפה שבה נפל.