קורות חיים
בן פרידה ונפתלי. אברהם דב נולד בשבת קודש כ"ח בטבת תשי"ב (26.1.1952). בן בכור להוריו, אח של עיינה.
אברהם, אשר כונה על ידי אוהביו "אברמיק", גדל והתחנך בנתניה. ילד חכם וסקרן, מלא חדוות חיים השואף לכבוש את העולם כבר בגיל צעיר.
את לימודיו בבית הספר היסודי "שחל" בנתניה החל כבר בהגיעו לגיל חמש, בהמשך עבר לבית ספר "תחכמוני". סיפרו בני המשפחה: "כבר בהיותך בן חמש לא יכלו הוריך לעמוד בפני תחנוניך והכניסוך לבית הספר היסודי. במשך כל שמונה שנות לימודיך שאפת להצטיין ולהוכיח לעצמך ולנו שאינך נופל מחבריך הגדולים ממך בשנה, ואכן סיימת את בית הספר היסודי בהצלחה כבר בגיל שלוש-עשרה".
עם סיום הלימודים ב"תחכמוני" החל ללמוד בישיבת בני עקיבא "יד אברהם" בנתניה. חברו שמואל סיפר על ההתאקלמות בישיבה: "היה זה יומנו הראשון בישיבה. טבעי הדבר שביום הזה תשרור מעט קדרות ואמנם כך היה. האווירה (אצלי בכל אופן) השתנתה לפנות ערב, ישבנו על הדשא וערכנו היכרות אחד עם השני כאשר לפתע קם אחד והכריז 'בואו נשחק תופסת'. ההצעה שבתה את לב כולנו וכבר היינו מתרוצצים איש אחר רעהו. אז קלטה עיני לראשונה את אברהם, הוא התרוצץ בקצהו השני של המגרש וקולו האדיר הביאו לבלוט בשטח. התבוננתי בו ומיד נחרט בזיכרוני 'סמלו המסחרי' – החיוך. זו הייתה היכרותי הראשונה עימו וכך הוא יישאר בליבי תמיד: אברהם עם החיוך, עם הצחוק המתגלגל והולך, צחוק שכל כך היה אופייני לו ולשמחת חייו".
אברהם היה תלמיד שקדן וחרוץ, נער מבריק אשר רצונו לחקור ולדעת לא ידע שובע. עז היה רצונו ללמוד ולהגביר ידע בכל תחום. "במיוחד רצית לדעת לקיים 'ודע מה שתשיב לאפיקורס'" כתב אביו, "והתנית בכל פנייתך שהדבר הזה לא יפגע באמונתך".
שמואל חברו נזכר איך כבר בשיעורים הראשונים עשה אברהם רושם על המורים ועל הכיתה כולה, כשהתחיל להרבות בשאלות את הרב בשיעורי הגמרא. הרב העריך זאת וכבר אז קבע "אברהם זה יהיה עילוי". הוא לא ויתר בחקר סוגיות, המשיך להקשות ולסתור כאשר דבר לא היה נהיר לו, היה חוקר ודורש, שואל חזור ושאול. בשקדנותו הפך עד מהרה לשם דבר בישיבה.
שמואל סיפר על ההווי בישיבה לצידו של אברהם: "לי אישית הייתה זכות גדולה להיות נוסף לכול גם חברו לחדר. במשך שנה שלמה רכשתי ממנו הרבה חכמה ודרך חיים. התנהגותו הייתה למופת. הוא היה מלא שמחת חיים והשירה מעולם לא פסקה מפיו. ביום ובלילה היה מפזם פזמונים ושירים".
על חיבתו הרבה לשירה סיפרו חבריו איך היו מתאספים כולם אחרי סעודת שבת סביב שולחנו ופוצחים בשירה, וקולו עלה על קולות כולם. הוא מאוד אהב לשיר, וגם בשעה שהיה יושב בחדרו והיה פנוי מעיסוקיו היה שר. בין שירי הקודש אותם אהב לשיר במיוחד היה השיר: "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, היודְךָ עָפר, היגיד אמִתֶך" (תהילים ל', י'). עם גמר השירים הוא היה סוחף את כל בני הכיתה בהתלהבות לריקוד 'הורה', אותו היה רוקד מתחילה ועד הסוף.
אברהם סיים את לימודיו בהצטיינות בישיבה ועבר ללמוד במגמת האלקטרוניקה בבית הספר למקצועות הטכניים של חיל האוויר (הטכני) בחיפה. חלק גדול בהחלטתו ללמוד ב"טכני" היה הגשמתו את רצון הוריו, ובנוסף בבית הספר הטכני של חיל האוויר יכול היה להגשים את שאיפותיו ולעסוק במקצוע ריאלי שיספק את יצר החקירה שלו.
חבר סיפר שעמיתיהם ללימודים היו בוגרי בתי ספר מקצועיים שלהם היה קשר לאלקטרוניקה ולאברהם לא היה כל מושג אלקטרוניקה מהי, אך הוא השקיע בלימודים ועבר את המבחנים בציונים גבוהים ביותר.
לצד השקעתו בלימודי האלקטרוניקה, לא זנח אברהם את אהבתו ללימודי התורה והגמרא, אחותו עיינה סיפרה: "קיום מצוות ולימוד תורה וגמרא היו נר לרגליך. גם כשלמדת בבית הספר הטכני בחיל האוויר קבעת עם אבא מועדים ללימוד התורה. תמיד ביקשת שאבא יכין קטע גמרא כדי שכשתבוא לחופשה תוכל ללמוד עם אבא בחברותא. אמא סיפרה כשבכי חונק את גרונה, שפעם חזרת מתחנת האוטובוס הביתה למרות המרחק וכשנשאלת לפשר שובך ענית כי שכחת את הציצית. 'זה הכול?' היא שאלה וענית 'כן זה הכול'".
אברהם התאפיין באהבה ובמסירות אין קץ ביחסו להוריו ולאחותו. אהבתו זו לבני משפחתו הייתה שזורה כחוט השני בכל מעשיו, בצניעות ובענווה אופיינית הוא תרם ועזר לבני משפחתו ככל הניתן. חברו מהישיבה סיפר: "אברהם קיבל שחרור מיוחד אחת לשבוע כדי שיוכל לעזור להוריו ולאחותו. הוא העדיף לעשות את מעשיו בצנעה. הוא כיבד את הוריו כיבוד אמיתי, שלא על מנת לקבל פרס, ואמנם אברהם היה ידוע כבן מסור להוריו. בכל אשר עשה, הכניס אברהם את השיקול – הורים. מסיבה זו סרב תמיד להשתתף במעשי הוללות אותם ביצעו החבר'ה וזאת כדי לא לצער את הוריו".
אברהם שפע אהבה גדולה לבריות, אהבה של כל אדם באשר הוא אדם. דודתו רות כתבה: "ביום לידתך התפעלו האחיות והרופאים בבית החולים מיופייך ואמרו שהינך כה יפה מפני שנולדת בניתוח קיסרי. מאוחר יותר משגדלת ויפית עוד יותר, הבינונו כי יופייך הפנימי הוא המקרין כלפי חוץ והוא מקור יופייך האמיתי... עשית חיל, הן בלימודיך והן בכוח הרצון שלך לעזור לאחרים... במשך כל שנות לימודיך, ובייחוד בזמן לימודיך בישיבה הצטיינת לא רק בלימודים אלא גם במעשים טובים ועזרה לזולת, זכית לקיים את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. ישנו מדרש האומר כי אדם הנקרא על שם גדול יש בו ניצוץ מקדושתו וגדולתו של אותו גדול. אצלך אברהם בלט במיוחד הקשר ביו שמך לבין אברהם אבינו עליו השלום. כידוע, המידה שאפיינה את אברהם אבינו הייתה מידת החסד. גם אתה אברמיק הצטיינת במידת החסד והעזרה לזולת והיית מוכן לעזור ולתת מזמנך, משכלך הטוב ומלבבך החם לכל ילד אשר פנה אליך בהיותו זקוק לעזרה בשיעור תורה או גמרא, בפתרון בעיה בחשבון או בהסבר קטע באנגלית. חבריך מספרים כי התמדה ועזרה הדדית, אלה ערכים שהכנסת לישיבה. עוד סיפרו כי סמלך המסחרי היה החיוך, הצחוק המתגלגל והולך, צחוק שהיה אופייני לך ולשמחת חייך".
בין תחביביו של אברהם ניתן למצוא ספורט על ענפיו השונים. תמיד היה מהפעילים במגרש, ועל כישרונו הרב תעיד העובדה שבכל תחום היה חלק מהנבחרת הכיתתית.
שוחר אברהם דב לב נפל בעת שירותו במוצאי שבת קודש י"ח בטבת תש"ל (27.12.1969), שבת פרשת ויחי, בטרם מלאו לו ח"י שנים, בגיל אשר לפי המשנה נכנסים לחופה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בשכונת ותיקים בנתניה. הותיר הורים ואחות.
נפתלי אביו ספד לו: "אברמיק יקירי. מר לי מאוד לנשוא הספד עליך. עברו מהר ימי ילדותך היפים, ועוד יותר מהר, ימי נעוריך הנהדרים. מכל מצוות התורה חביבה הייתה עליך מצוות כיבוד אב ואם, ומבחינה זו דמו מעשיך למעשי רבי טרפון. היית לא רק בן טוב ואהוב, אלא גם שותף לשואה הנוראה שעברה על אימא ועל אבא בה קיפחנו הורים, אחים ואחיות ורבים מבני המשפחה היקרים. לא קיבלת זאת כאילו מן השמיעה, אלא כאילו ראית וחיית בעצמך את כל זה... נקטפת בפתאומיות וקולך, קול תורה, תפילה וחכמה - נדם, ועיניך, אשר ראו אך את הטוב - נעצמו, ונפרדנו בעל כורחנו... מבכים אנו את ימי עלומיך היפים, אשר חלפו מהר כלא היו והסבל הנפשי שנשאר לאמך, לאחותך שתחיה ולי, אשר כולנו אהבנוך אהבה עזה, לכל ימי חיינו. תמים היית. תוכך כברך, שום מרמה לא רצית לדעת, אובדנך הוא גם לעמנו ולדתנו".
ספדה לאברהם אחותו עיינה: "זכור לי מקרה אחד שנחרט עמוק עמוק בזיכרוני. בימי חנוכה כאשר שירתת בבית הספר הטכני של חיל האוויר קיבלת דמי חנוכה, אולם טוב לב וחביב היית מכדי לקחתם לעצמך והחלטת להשאירם לאחותך 'הקטנה' למרות שהיית זקוק להם הרבה יותר ממני... אינני רואה כל ניחומים באמירת קינות עליך ולכן אינני מתכוונת לעשות כן... את יופיך, חן נעוריך, טוב ליבך, אופייך האציל ואת אמונתך הרבה באל אחד ויחיד נישא אנו שנותרנו בחיים בגאווה עד יומנו האחרון. לעולם לא אשכחך... הגורל האכזר והמר התאכזר אלינו, נלקחת מאתנו ללא עת, כשעתיד עשיר תוכניות ותקוות מונח לפניך. עוד בטרם הגיעך לגיל ח"י שנים נקטפת בפתאומיות... גדולה האבדה, גדול הכאב ואין ניחומים".
בחלוף שנה מיום נפילתו כתב אריה, בן דוד של אברהם: "עדיין גדול הכאב מכדי שיהיה באפשרותי לנסות ולהעלות על הכתב קווים לדמותך. לא נותר לי אלא להבטיח לך שלעולם לא אשכח את זכרך ותמיד אשתדל ללכת בדרך אשר לאורה חונכת ובה בחרת".
יחיאל, דודו של אברהם, כתב: "כמה אהוב וחביב היית על כולנו, היית נושא לגאווה להוריך שהתכבדו בך ותקווה עמוקה בלבם שתגדל ותהיה לאיש, ותוכיח את עצמך בכישרונותיך וביתרונותיך שהיו נראים לעיני כל. הלא היית צעיר שכל שאיפותיו היו להיטיב עם משפחתו. מלא חדוות חיים היית ורחשת אהבה להוריך ולבני משפחתך, אבל הגורל האכזר והמר התאכזר לכולנו ונלקחת מאיתנו ללא עת, כשעתיד עשיר תוכניות ותקוות פתוח לפניך. לעד יהיה זיכרונך חרוט על לוח ליבנו. ינעמו לך רגבי עפר מולדתך שכה אהבת".
שמואל, חבר, כתב: "זוכר אני בשעת אסיפת הורים בשמינית פגשתי באביו ובדרך היתול אמרתי לו שמקומו של אברהם בישיבה גבוהה. אביו ענה ששיקול זה נתון בידיו של אברהם, אך הוא חושב בכיוון אחר".
כתב אברהם, חבר נוסף: "אברהם היה בחור תוסס ומלא מרץ. פעמים רבות לפני מבחנים בגמרא נסע הביתה כדי לבלות את השבת בחוג משפחתו. שאלתיו פעם וכי לא נוח יותר להתכונן בישיבה, והשיב – בבית נוח לי יותר, שהרי אני לומד עם אבי. אברהם היה בן מסור להורים מסורים, אכן זכות גדולה הייתה להוריו שזכו לגדל בן כמותו".
בני משפחתו וחבריו של אברהם ערכו בחלוף שנה מיום נפילתו חוברת הכוללת תמונות ודברים שכתבו לזכרו, כמו גם דברי תורה והגהות לעילוי נשמתו.
דף לזכרו של אברהם הוקם באתר האינטרנט של עיריית נתניה, והוא מונצח בבית יד לבנים העירוני עם כל חללי עירו.
באתר האינטרנט של תנועת "בני עקיבא" הוקם דף נופל לזכרו של אברהם. הוא מונצח בפינת ההנצחה לחללי התנועה בסניף נתניה, וכן בקיר זיכרון לנופלים אשר ניצב בבית הספר "תחכמוני" בנתניה שבו הוא למד.