רס"ל רועי וסרשטיין ז"ל

קורות חיים

בנם של דינה ורוני. נולד בשנת תש"ס (2000) בנתניה. ילד חמישי במשפחה, אח לתום, בר, טל ועידו.

רועי, ילד יפה תואר עם עיניים כחולות ומאירות ושיער בהיר, גדל והתחנך בנתניה.

בהיותו בן שנה איבד את ההכרה במפתיע, ואביו ביצע בו פעולות החייאה והצילו. מאז חשו בני המשפחה שזכו לקבל אותו מחדש, וראו ביום זה מעין יום הולדת נוסף שלו.

מגיל צעיר הפגין חוכמה, סקרנות ושמחת חיים ושבה את ליבם של כל מי שנקרו בדרכו. "המתנה המדויקת ביותר שהחיים יכלו להעניק", תיארו אותו הוריו. בגיל הגן נפתח לאט ובעדינות לעולם ואהב לשחק בגינה עם חברים ולהתארח אצלם.

מכיתה א' למד רועי בבית ספר יסודי "בארי" בעירו ולאחר מכן בבית הספר העירוני המקיף על שם ש"י עגנון. בתיכון בחר להרחיב את לימודיו במגמות כימיה וביולוגיה.

בנעוריו התנדב במשמרות בארגון "מגן דוד אדום" והגיש עזרה רפואית דחופה.

בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל ושובץ כלוחם בעוצבת "עקבות הברזל" של חיל השריון. כעבור זמן נשלח לקורס חובשים קרביים ולאחריו מונה לתפקיד חובש גדודי. במהלך השירות גילה חברות אמת כאשר סייע לזולת, תמך ונשא באחריות בלי שביקש לקבל הכרה. חבריו לנשק ומפקדיו ראו בו מנהיג טבעי וכיבדו אותו, כאילו היה מפקד מלידה גם בלי דרגות.

בתום שירות החובה שובץ כחובש קרבי בפלכ"ר (פלוגה כירורגית קדמית) במסגרת שירות מילואים.

לאחר שחרורו מצה"ל החל את לימודיו במכללה האקדמית להנדסה "אפקה" בתל אביב במסלול הנדסת חשמל, ובד בבד עבד באבטחה. סטודנט סקרן, חרוץ ובעל משמעת פנימית גבוהה, כבר בשנתו השנייה בלימודים בלט כתלמיד מצטיין. תחום החשמל עניין אותו, ובערה בו התשוקה ללמוד ולהתפתח. את מרצו השקיע לא רק בעצמו אלא גם בסיוע לחבריו לספסל הלימודים – תמיד מצא זמן להסביר להם את החומר, לכוון אותם ולעזור למתקשים, כל זאת בסבלנות ובנדיבות.

רועי שימש כעוגן במשפחתו והראשון לעזור בבית. עם הוריו שמר על קשר קרוב, ועבור אֶחיו היה חבר טוב. אחייניו העריצו אותו וזכו לזמן איכות עימו.

פעילות גופנית הייתה עבורו דרך חיים, והוא התמיד בה לאורך חייו. כן נמשך לרכיבה על אופנוע, שהייתה עבורו מרחב של חופש ונשימה. "חי בתנועה מתמדת", תיארו הוריו.

חום אנושי, חיוּת, רוחב לב ועדינות אפיינו את רועי, ושילוב נדיר של רוך, שקט וכוח ייחדו אותו והשרו ביטחון על סובביו, אשר זכו גם בחיוכו המאיר ובחוש ההומור המפותח שלו. ברגישותו הרבה זיהה את מי שזקוק לעזרה, דגל בשוויון והעדיף את טובתם של אחרים על פני טובתו האישית. אף שהיה חברותי, כובש ובעל נוכחות פיזית מרשימה, שמר על ענווה ולא ביקש להתבלט. חד-מחשבה ומלא עשייה הביט קדימה אל עבר עתידו.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

עד מהרה גויס רועי לשירות מילואים בתפקידו כחובש קרבי בפלכ"ר של גדוד עוצבת "עקבות הברזל". עם תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה בשלהי חודש אוקטובר נכנס הגדוד לפעילות ברצועה.

במסגרת תפקידו טיפל רועי תחת אש בעשרות פצועים במסירות, באומץ ובגבורה, הציל חיים ופינה חללים. מפקדיו הכירו במקצועיות שלו וברצינות שבה ביצע את תפקידו, ועל כן בטחו בו שיבצע במלואן גם את המשימות המורכבות ביותר. רופא שלחם לצידו תיאר אותו כאדם שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות.

ללא היסוס התנדב למשימות החובשים, וכשניתנה לו אפשרות לצאת להתרעננות, בחר להישאר בלחימה מתוך מחויבות עמוקה, אחריות וחברות אמת. חבריו לנשק נתמכו בו בהיותו האדם החזק ביניהם – פיזית ונפשית. "עמוד השדרה של הפלוגה", תיארו אותו.

מפרוץ המלחמה פעל רועי ברצף ארוך של לחימה בתנאים קשים, אשר הותירו בו חותם עמוק. אף ששידר כלפי חוץ כוח וביטחון, בתוכו נשא כאב שקט. לא פעם שיתף את אֶחיו ואת חבריו בחוויות ובקשיים, אבל להוריו לא הִרבה לספר כדי לא להדאיגם.

אחרי מספר סבבי מילואים וסך של כשלוש-מאות ימי שירות, חזר לביתו במאי 2025, אולם נותר במאבק פנימי ונשא עימו משא כבד. "יצאת מעזה, אבל עזה לא יצאה ממך", כתב חברו.

רועי וסרשטיין נפטר ביום ה' באב תשפ"ה (30.7.2025), והוא בן עשרים וארבע. הובא למנוחות בבית העלמין בנתניה. הותיר הורים וארבעה אחים.

כתבו בני משפחתו: "יש אנשים שעוזבים את העולם, אך האור שהדליקו בו אינו כבה לעולם. רועי הוא אור כזה – ואורו ממשיך לדלוק בנו ולהאיר את הדרך".

ביוזמת המשפחה, ובשיתוף עם עיריית נתניה, רועי מונצח במיזם "הנר הדולק", המסמל את רוחו, את ערכיו ואת רוחב ליבו ומיועד ללוחמים משוחררים הנושאים עימם משא נפשי מאתגר. מסגרת זו נועדה להפגיש ביניהם ולסייע בבניית חוסן משותף.

באוקטובר 2025 נערך ביוזמת תום, אחיו הבכור של רועי, מסע אופנועים לזכרו מקיבוץ יקום עד פרדס חנה.

מוקירי זכרו הדפיסו מדבקות עם דיוקנו וציטוט שאפיין אותו: "לא, זה לא הרבה מה שאני רוצה".

דפי אינטרנט לזכרו של רועי הועלו באתר "גלעד לזכרם" של עיריית נתניה ובאתר מכללת "אפקה" שבה למד.