הוא לא היה גברתן. להיפך, בנין גופו היה קל ועדין. אבל בשעה הדרושה גילה כוח פיסי בלתי-רגיל. ראיתיו סוחב על גבו חבר פצוע. סחב אותו על פני הסלעים, בסביבה הררית, מרחק של קלומטרים אחדים. מנין היה לו הכוח? בזמן הצורך, בשעת הסכנה היה מהיר, זריז, מדייק בתנועותיו, קל וסביל. צורתו החיצונית לא העידה על הסגולות האלו. גם פניו לא. פנים עגלגלים, ראש בהיר, עיניםבהירות - פני ילד, מאותם הילדים שאמרים עליהם, שהם דומים למלאכי שמים. האפשר היה לחוש את הגנוז באיש הזה? אפש שמי שהתבונן היטב, חש משהו בפה, בשיניים, משהו המביע תאוות, תאוות חזקות מאוד.
מלך החיות, גדול הטורפים, מתנועע בקלות ורכות, ובכל זאת אתה מרגיש את כוחו הרב בתנועותיו הרכות. אתה מרגיש את הציפורנים-הסכינים, גם כשהן חבויות ונסתרות. בצבי - הארי שבחבורת העשרים ושלושה - קשה היה להרגיש את כוחו הצפון, הוא היה כמי שמסתיר את ברק האש של יהלומי-תאוותיו בעטיפה של בד רגיל ופשוט, ורק לעיתים רחוקות מאוד היתה האש שורפת את בד-העטיפה ולעיני חבריו הקרובים ביותר הבריק הבלתי-רגיל שבו, הדרוך, הנועז, המתח הגבוה, הכשרון הבלתי-מצוי.
מעיין של מרץ היה מפכה בצבי, מוסווה בהליכה רשלנית כמעט, דיבור שקט, תנועות פשוטות, כמעט ללא ביטוי. רק בגבור הסכנה ראינוהו מתוח וחזק. במקרים כאלה היה בו משהו חגיגי.
צבי היה איש התשוקות העזות. אבל הן לא שלטו בו. היה בו מרכז, ובכל הסערות נשאר עצור וחזק, תמיד עצור ותמיד חזק. אף איש לא חינך את צבי, הוא חינך את עצמו, הוא לימד את עצמו להיות קודם כל איש חובה, איש השרות, איש השורה.
קו של אכזריות היה בו, קו לא-יהודי. הוא לחץ על ההדק ללא היסוסים, אבל הצדק היה נר לרגליו. גם את הסגולה הזו שמר בקרבו כשומר נשק מסוכן מאוד והוציאו מנרתיקו רק במקרה של הכרח - הכרח לא יגונה - למען הענין הצודק.
צבי אהב הרפתקאות, אבל לא רדף אחריהן. לא היה לו צורך בכך, ההרפתקאות רדפו אחריו. הוא היה מפקד מכף רגלו ועד קדקדו. לא היה זקוק למינוי. תמיד, בין שנשלח לפקד ובין שלא נשלח, היה עולה בפעולה, כשמן הצף על פני המים. השלטה בו תאוות פיקוד, הרדף אחרי שלטון? השליטה והפיקוד נפלו לידיו מעצמם, ללא התאמצות מצידו. איש לא הרגיש בו רצון לפקד, כשרונו המובהק פילס לו דרך מעצמו.
הסכנה משכה אותו, אבל לא היה מסכן את עצמו ללא-צורך. עתים נדמה היה שהוא עושה מעשה בלתי מחושב, מלא-הסתכנות ללא-צורך, אך תמיד התברר, כי גם במעשה ה"בלתי-מחושב" היתה מחשבה. שגם זה היה תכסיס. אחת הדוגמאות: לילה אחד, שעה שגברו היריות על עמדות קרית-ענבים, עזב צבי לפתע את העמדה והתחיל זוחל בזריזות וגמישות של נחש או חתול-בר, בין הסלעים, לקראת היורים. כאשר התקרב אליהם, התחיל קורא אליהם בקול, בערבית עסיסית (ידע ערבית על בוריה), וצועק כלפיהם קללות וגידופים שתכנם: פחדנים בני פחדנים אתם, אינכם מעיזים להתקרב, אינכם מעיזים לתקוף אותנו, הסתתרתםבחורים ויורים מתוכם, ממרחק רב, מבלי אפילו להרים את הראש, בלי לנסות לפגוע, אתם רק מקימים רעש ולא יותר...
הערבים הפסיקו לירות. צבי חזר. כאשר שאלוהו, למה סיכן את עצמו ללא צורך ותועלת, ענה: איך זה לא צורך? איך זה ללא תועלת? הרי הפסקתי את האש שלהם!
אם מזויין ואם בלתי מזויין, תמיד היה מתמצא. בתקופת המאורעות, כאשר אנשים הגונים חשבו עצמם לנועזים ואמיצים אם נסעו מתל-אביב לירושלים, החליט צבי (עם עוד חבר או שניים) לצאת על דבשת של גמל דרך מדבר יהודה לפטרה, היא סלע שבעבר הירדן, על מנת לדעת מה נעשה במדבר, לשמוע מה יודעים עלינו בני-המדבר ואנשי עבר הירדן ואיך הם מתייחסים למאורעות בארץ. אבל בבואם למדבר מצאו שם לא רק את אנשי המקום. בפטרה נתקלו בפקידים מסיתים שבאו במיוחד לתפקיד מכובד זה. היה ברור ששנים-שלושה בחורים יהודים בים-המדבר הם טרף קל לכל מי שירצה לטרפם. והמסיתים הסיתו. אז ערך צבי הצגה פומבית של קליעה מהמאוזר שהיה אתו. הקליעה הייתה מדוייקת להפליא. התברר, ללא צל של ספק, שצייד על בחורים כאלה יכול להיות מסוכן מידי בשביל הציידים עצמם... ה"אכספדיציה" חזרה איפוא בשלום.
פעם אחת הגיע צבי לחופי הארץ באניית-מעפילים. בחשכת הלילה ירדו כמעט כל באי-האניה בשלום לחוף המבטחים.אך סמוך לסיום ההורדה הופיעה בים סירת-משטרה (אולי אותה הסירה בה יצאו הבחורים למפעלם האחרון?), והסירה תחילה להאיר בזרקור את כל הסביבה. אניית המעפילים עמדה כמובן, באורות כבויים. רב-החובל נבהל והחליט למסור עצמו לידי המשטרה. . נפל עליו פחדן של מכונות היריה אשר בסירת המשטרה. הקפיטן היה מוכן כבר לתת את הפקודה להדליק את האורות ולמסור את עצמו, אולם הדבר נודע לצבי. הוא ניגש לקפיטן, הוציא מכיסו, בחשכת הלילה... מפתח גדול, תחב אותו לבטן הקפיטן ופקד עליו להסתובב וללכת לחדרו. הקפיטן, שהיה בטוח שצבי מחזיק אקדח בידו, נכנע לפקודה ופסע קדימה, וצבי עם המפתח ביד אחריו. הוא סגר את הקפיטן בתא, יצא אל המלחים שעל הסיפון והודיע: אסרתי את הקפיטן שלכם, עכשיו אני המפקד כאן, עליכם לסיים את המלאכה! המעפילים הורדו כולם. אחרי האחרון שבהם קפץ גם צבי לתוך המים ולאחר שחיה של קילומטר הגיע לחוף. האניה לא גלתה את עצמה ולא נתגלתה, והקפיטן-האסיר היה ודאי אסיר תודה לצבי על שאסר אותו.
לתפקיד הסירה התנדב צבי יומיים לפני הפלגתה. אף אחד לא חשב שהוא יצא למפעל זה: זמן קצר קודם לכן נפגע בהתנגשות של האופנוע שלו עם אוטו ונפצע ברגלו. צבי צלע, אבל גם כצולע קשה היה להעלות על הדעת מפקד טוב ממנו.
והחבורה שאתה יצא צבי היתה ראויה למפקד כמוהו.
בימים הקשים העוברים עלינו, חסר לנו ביותר הצבי הזה, הארי שבחבורה, המפקד.
מתוך "ביום עברה"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.