יעקב גורדון ז"ל

מכתבו מבית-הסוהר

עכו, 10.12.39

לאחותי רות,

אני כותב היום תוך מצב-רוח לא-טוב ביותר, כי נודע לנו שמספר גדול של מעפילים שולח מן הארץ. אינני יודע כיצד מגיב על זה אדם שמחוץ לבית-הסוהר, אך לנו פה מכאיב במיוחד מקרה התעללות זה.
בזמן האחרון התפתחה כאן אצלנו "תעשיה של צעצועים". כחומר-הגלם לכך משמשים לנו עץ-זית וגם מיני-עץ אחרים המשמשים פה כחומר-הסקה, וחברינו מכינים מחומר זה דברים יפים עד מאד, ואילו היו מסדרים תערוכה מתוצרת זו, הרי היתה זאת תערוכה די מוצלחה.
רוב החברים נתפסו לזה כאילו תוך פסיכוזה, עובדים בקדחתנות בכל רגע פנוי, ורק מעטים שלא נדבקו "במחלה" זו, ובין המעטים הללו - גם אנכי. אמנם הייתי יכול גם אני להכין לי מתנות נאות בשביל הקרובים ללבבי, אבל, לדעתי, אם בשעות הפנויות הללו אלמד וארכוש לעצמי ידיעות מועילות הרי אביא בזה תועלת רבה יותר, משאבזבז את זמני לדברים "פעוטים" אלה, ולפיכך החלטתי להתמסר ללימוד. יש לפעמים שחפץ נאה שהכין אחד מחברי מזדקר לעיני ושגם אנכי הייתי יכול לעשותו, ואז יש שמתעוררת בי קנאה, בהעלותי על דעתי, כמה עונג ושמחה הייתי גורם בזה לקרובי ויקירי, אילו קבלו ממני מזכרת כזאת מבית הסוהר, אלא שמתגבר אנכי על הרגש הזה ומשקיע עצמי ואת כל מעייני בלימודים מועילים.
מענין, אף פעם לא חשבתי שיהיה לי ענין ומרץ כמו אלה ללימודים; ועתה נוכחתי שבבית-הספר התבטלתי, מפני שלמדתי מתוך שכפו זאת עלי, וכל דבר הנעשה מתוך כפיה, עפ"י רוב אינו מצליח. אבל כשיש רצון עצמי, אפשר להשיג ולחולל נפלאות במשך זמן קצר מאד. ואל נא תצטערו על שלא למדתי דווקא בגיל צעיר, אף-על-פי שאומרים שבגיל צעיר תופס האדם ביתר קלות ומהירות. מתוך נסיון הגעתי למסקנה שאף פעם "לא מאוחר" בענין הלמודים. רק זמן ורצון, ואפשר להשיג תוך זמן קצר כל מה שהחמיצו בעתו. בכל-אופן, כשאצא מבית-הסוהר, הרי תהיה לי ההרגשה שזמני לא בוטל לשוא, והרגשה זו מלווה אותי גם עתה והיא מנחמת אותי בעניי ומקילה את צערי.
רותה, בתשובתך למכתבי-זה, כתבי לי איך את מבלה את הזמן, במה את מתעסקת, כמו-כן איך התרשמת מן הבקור של החג, כי זה מענין אותי מאד. הלוא אין לי שום מושג איך כל "הענין" הזה נראה בעיניכם. כתבי גם באופן גלוי מה מחשבותיך והשקפתך לעתיד, ומה הן שאיפותיך.
יתכן, כי למכתב אחד הרי זה רב מדי, ואם כן חלקי זאת לשני מכתבים.

אחיך אוהבך

יעקב