כפר ויתקין 26.12.38
- - - אתמול היה תמרון ולי מסרו תפקיד, להגיע למקום מסוים בכל מחיר. מובן, שבדרך חכתה המחלקה השניה להתקדמות של המחלקה שלי והם תפסו מקלט הרבה יותר טוב משלנו, על הגבעה. היינו למטה ואני השארתי את שתי כיתותי בדרך כדי "לעכב את האויב" עם מספר קטן של אנשים "פרצתי דרך" תחת אש של מכונה מדומה, רובים ופצצות והגעתי למקום. אילו היה זה למעשה - לא הייתי מגיע, היינו נופלים כמו זבובים. כאשר נתקיים ניתוח התרגיל פנה אלי המדריך ואמר: "אינני מאמין, שתעיז להתקדם בצורה כזו תחת אש אמיתית של מקלע". אולי באמת לא הייתי מעיז לשלוח את אנשי לאש, אבל אני עצמי הייתי בודאי פורץ ככה, גם תחת כדורים שורקים! - -
הזמנים הולכים ומשתנים - - התל אביבים שמחים, עוד מעט יוכלו לשבת בבתי הקפה שלהם. הקיבוצניקים שמחים - הם יוכלו לעבוד במשקיהם. כמעט כל אחד יש לו קן משלו, פינהחמה. רק "המדורה" שלי הולכת ודועכת כי זה טבעי לגבי כל מדורה, ואינני יודע באיזה זרדים יבשים אבעיר לי מדורה חדשה.
עוד מעט ישכחו את הלילות בהם שמעו הרבה אנשים רשרושים חשודים וצפצופים בפרדסים והטלפון בקלמניה צלצל וצלצל: "יצחק, בוא לרמת הכובש, יש איתות חזק. בוא למשק האוצר, יש תנועה חשודה" הקולות רעדו בטלפון, ויצחק היה לוקח את אנשיו המאומנים רק למחצה ויוצא אל הלילה השחור. גם אנשיו רעדו במקצת ורק הוא, הטיפש, ראה בכל מקום מדורות, הלב היה מלא וגדוש. היה זה תוכן של חיים, היתה זו "מדורה".
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.