יצחק הקר ז"ל

7.7.38

את ודאי חושבת כי שכחתי אותך, כי מזמן לא כתבתי לך גם מלה אחת. אבל, הלא את מכירה אותי ויודעת שאני "צברה", יש ואני נסחף, בזרם של תקופה מסוימת ואז אני שוכח את כל העולם. אבל אין זו שכחה ממש. אינני חושב, שאי כתיבת מכתב נחשבת לשכחה. אלא פשוט אי אפשר למצוא את הזמן המתאים ואת המקום המתאים לכתיבת מכתב. ומכיון שאינני רוצה סתם לצאת ידי חובה וסתם לכתוב, הרי תמיד אני דוחה את הענין לזמן מתאים יותר.
וכאן התרחשו כבר כמה מאורעות שכל כך רציתי לספר לך עליהם, לספר יותר מאשר לכתוב. כי לקרוא הרי קראת בעיתונים: פה נפצע אחד ושם נהרג אחד וכל זה כל כך דל לעומת מה שחייתי!
למשל, לפני כחודש הייתי מושל על הר. עד היום קוראים להר הזה במפקדה שלנו "ההר של יצחק" או "מוסא דאג". זהו הר שגובהו כ-850 מטר. מכוסה כולו חורשות של אלונים פראים. מפני מצבו האיסטרטגי שימש נקודת מפתח ומקום שמירה במשך שבועיים ימים. כאן, לרגלי ההר, נהרג לפני כחדשיים, אבטיחי, כי ההר זקוף ומלא חורשות וקל לארוב משם.
ובכן יום יום עם בוקר הייתי עולה עם המחלקה שלי בסדר קבוע אל פסגת ההר, וערב ערב הייתי יורד משם. גירשתי את כל הערבים מהסביבה. לא נתתי לרועים לרעות את הצאן. הודעתי לערבים בסביבה, שמי שיבוא לטייל סתם להר "יקבל את מנתו" ועשיתי שם כבתוך שלי.
...
אילו הייתי סופר הרי הייתי מחבר אפוס שלם על כל המקרים שקרו על ההר.
...
מזלי שלי רע הוא, כידוע לך. כשהתגייסתי לכאן חשבתי שבכל לילה תהיה התקפה והנה נוצר מצב "טיפשי". בכל הארץ "שמח", ופה הוא המקום השקט ביותר. מעניין לדעת מה מדברים שם אצלכם על ה'גדר' שלנו ודאי צוחקים לנו. מה?-

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.