טוראי מיכאל "מיכיק" כהן ז"ל

קטע מיומנו

בימי אדר שלפני הפסח אותם הימים של סוף החורף (תחילת הקיץ, ימים שבהם החמה מלטפת את כל היקום המציצה מדי פעם בינות לעננים. בימים אלה כשהבוץ החל להתייבש והכל רענן וירוק השדות כעין מרבדים מרבדים. כמידי בוקר קמתי רענן ויצאתי לעבודה במושבה הסמוכה. העבודה שגרתית בבית מלאכה קטן ומפוייח. הכל נראה בו ישן ומיושן ואפילו אנו העובדים בתוכו שחורים ומפויחים נבלעים כחלק מחלקי השחור והאפלה השוררים בכל.
בחצר עמדו לפריקה מכוניות עמוסות סחורות מסחורות שונות. לפני בית המלאכה עומדת מכונית טנדר קטנה הזקוקה לתיקונים ולהוספת חלקים. בעל המכונה נהג שמן בעל כרס עבה וקולו קול בס עומד ומזרזנו בעבודה. הזמן נמשך והעבודה נשרפת לאיטה. הזמן שעת ארוחת בוקר, יצאתי אל החנות אשר בקרן הרחוב ופתאום שמעתי קולות מקהלה של חבורת נערים הבוקעת מהרחוב הראשי, רצתי לכיוון הרחוב הראשי ומה ראו עיני? חבורת נערים עוברים ברחוב וצועקים מעין פזמון כזה: "לצאת מן הבתים , לסגור את החנויות, אנית מעפילים הגיעה, לצאת לעזרתה!", קהל רב התרכז במרכז המושבה, חבורות גדולות עמדו ושוחחו בדבר שמועות משמועות אשר פרחו בחלל, רבים התרכזו ליד תחנת האוטובוסים, נוצרו תורים ארוכים, המכוניות התמלאו אדם והחלו לנסוע בכיוון דרום. המושבה המתה ככוורת דבורים. השערות הושמעו על מקום המצא האניה.
האחד משע שהיא ברובין ואחד צפונה, ליד גן יבנה או ליד מג'דל. בתוך המהומה והמבוכה הצלחתי להדחק בין הקהל הרב ולהגיע לצד המכוניות.
לפתע נזכרתי שבית המלאכה נשאר פתוח ואין שם איש. רצתי מיד חזרה, סגרתי את בית המלאכה ושבתי במרוצה. שוב נדחקתי לבין הקהל ובקושי רב אחרי דחיפות ומהומה הצלחתי לחדור לתוך המכונית מבעד לדלת האחורית.
המכונית היתה מלאה מפה לפה. מקום לשבת לא נותר ובלית ברירה עמדתי. האנשים במכונית היו מזרמים וסוגים שונים, בחורים צעירים שעזבו את ספסל הלימודים או אנשים בגיל העמידה שעזבו את עבודתם בבית החרושת ובסדנא, היה גם מי שסגר את חנותו, אולם רבים מכולם היו בני הנוער. המכונית זזה ממקומה. ברטט של רוממות הנפש הוצאנו את הראשים מבעד לחלון כלועגים למהססים שלא עלו למכויות. העצמים שמשני עברי הכביש דוהרים. הדרך חולפת לפנינו.
ביעף אחרי עליה קצרה הגענו לשכונת התימנים. הכל נשאר מאחורינו. גלגלי המכונית גומאים במהירות את הכביש החלק כאילו שואפים להגיע למרחק. יצאנו את תחומי המושבה, השמש היתה כבר ברומו של עולם. משני הצדדים של הכביש משתרעים פרדסים נרחבים העומדים ריקים לאחר עונת הקטיף. פה ושם עוד נראים תפוזים מעטים נוצצים בזהבם. משוכות העקציות וגדרות הברושים רצים אצים לפני המכונית. אנו עוברים ישובים עברים וכפרים ערבים מבלי להתעכב בדרך. כולם צוהלים ושמחים. הרי סוף סוף אחרי זמן כה ממושך הצליחה לפרוץ אוניה אחת את ההסגר הבריטי, דבר שכמעט לא יתכן ושקשה היה להעמין, היתכן? אנו חולפים על פני בנינה הגדול של משטרה חומה ואפורה כשהזקיף עומד ונשקו בידו, היודק"ה הנהג שלנו פונה אלינו הצעירים: "תפסיקו את השירים והצעקות זה מסוכן, עלולים לעצור אותנו ב'דרך". יהודק'ה הנהג בחור שמח שאוהב להתלוצץ, ביננו הנערים נחשב לנהג הטוב ביותר ש"בדרום יהודה", שהרי הוא נוסע לעיתים מתל אביב במהירות של 80 קמ"ש - הישג עצום!
יהוד'קה ישב ושוחח עם אחד האנשים העובד בבית החרושת על המאורע, בינתיים חלפו על פנינו בנין משטרה נוסף, נכנסנו לתוך אזור של כרמים שזה עתה החלו לבלובם, אחרי מס' דקות כבר היינו בתוך תחומי מושבת הבילויים גדרה. יהודק,ה פסק שכדאי להכנס לתוך המושבה ולהודיע פרטים על המצב. נכנסנו למושבה והוברר לנו כי האניה נמצאת בקרבת ניצנים ונושאת את השם "שבתאי לוז'ינסקי" על שם שבתאי שנהרג זמן קצר לפני כן באיטליה. כמו כן נודע לנו כי נמצא צבא בדרך ואולי אפילו לא כדאי כבר להגיע לניצנים ולכן יצאנו לדרך, כחמישה עשר בחורים ובחורות, רובם ככולם צברים. ירדנו מן המכונית, המבוגרים המשיכו עם המכונית חזרה למושבה, יצאנו לדרך הישר מערבה, סרקנו את דרכנו בין שדות תבואה וכרמי גפנים שעדיין לא החל לבלובם. השביל הצר התפתל בינות הגבעות לבין שטחים זרועים, השתדלנו לחצות את השטח הראשון במהירות האפשרית על מנת לא להתגלות לעיני חיילי המחנה הקרוב. הותרנו את הכביש רחוק מאחורינו, יצאנו אל מרחב שדות התבואה המחולק לחלקות חלקות שחיטה, שעורה ושחת. השדות שייכים היו לערבים, לפי העיבוד הפרימיטיבי ולפי הדגן העלוב ניתן היה להכיר שהשדות היו שייכים לערבים, לפי העיבוד הפרימיטיבי ולפי הדגן העלוב ניתן היה להכיר זאת מיד, עלינו על גבעות וירדנו גאיות ולעיתים אל תוך ודאיות רחבים. השמים החלו להשחיר, עננים כבדים כיסו אותם, לפרקים ירדו טיפות גשם וטפטפו טיפין טיפין. אנו שהלכנו במשך כל הזמן במהירות מקסימלית התחממנו מאד והחילונו "מקלפים" את שכבות הלבוש. המשכנו את דרכנו במהירות רבה ללא כל מנוחה, ככל שהתקדמנו התקרבנו יותר ויותר אל שרידי מחנה גדול ששני מגדלי המים שלו נראו למרחוק, הם שמשו כיוון שלפיהם הלכנו ולפיהם הכרנו את הדרך. היה זה הגידול של שטחי השדות הפתוחים והנרחבים, משם והלאה החלו שטחי מטעי הפרדסים ושטחים מיושבים, הגענו לגיא אחד שמשם לא נראו לנו מגדלי המים. הרגלים החלו כושלות, החבר מהחטיבה אשר הוליכנו הורה לנו לשבת לנוח מיד היוודע פרטים על המשך הדרך. הגענו לשדה עגבניות, השתרענו על הארץ בחסות העגבניות אשר הגנו עלינו כביכול מפני טפות הגשם הגדולות והציקות. החבר מהחטיבה כפי שנודע לנו אחר כך מאנשי גבעת ברנר, ניגש לערבים שנמצאו בסביבה להוודע פרטים על המשך הדרך. נחנו כרבע שעה. שכבנו דרועים על הארץ מתנשמים ומתנשפים, בינתיים פסקו הטפות והחלטנו לקום.
מנחם (איש החטיבה) הוליך אותנו סביב המחנה כדי שלא נתקרב אליו יתר על המידה. נכנסנו לתוך פרדס ארוך אשר משני צדדיו עדיין נמשכו השדות, כל הדרך הלכנו מערבה, כולם פנו לצד מערב, אל המקום הנכסף כרגע - ניצנים.
בינות הפרדסים חלפנו צפעם לפעם בחורשות ערביות נוטות ליפול אשר מתוכן מציצים בתמהון ראשים גדולים וקטנים הקוראים בהשתוממות הדה יהוד! יהוד! לפתע שמענו טרטור מנוע. הרמנו ראשנו כלפי מעלה אך לא הבחנו דבר. הסתתרנו בין העצים, לפתע הופיע אוירון סיור בריטי כשהוא טס נמוך וחג סביב סביב, משוטט הנה הנה ומנסה כעיט לתור אחר טרפו. קמנו והמשכנו בדרכנו. בשעה שהתקרבנו אל הכביש נראו לנו עוד אוירונים החגים סביב, אוירוני הסיור שלושה במספר ומפעם לפעם טרטר מעלינו קולו של האחר. דלגנו גדר אחר גדר. חצינו פרדס אחר פרדס. מהכביש נכנסנו אל תוך פרדס קטן מגודר. ערבי רץ לקראתנו ונופף בידיו כרוצח לגרשנו, אולם משנוכח במספרנו חרב נרתע לאחור וחזר על עקבותיו בריצה. המשכנו דרכנו במהירות, לפתע נתקלנו בערבים בצד הכביש אשר נמצאו בבקתה סמוכה. הערבים יידו בנו אבנים, על הכביש במרחק של מספר מאות מטרים עמדה מכונית נושאת מקלע ברן ולידה מכונית אלחוט, ליד המכונית הסתובבו שלושה חיילים בריטיים כשרוביהם המכודנים תלויים על כתפיהם. רצנו במהירות וחצינו את הכביש ומסילת הברזל, בקפיצה דלגנו מעל גדר נמוכה לתוך שדה תבואה גבוהה אשר כסתה אותנו מעל ראשנו. כל זה נעשה במהירות כזו שהחיילים לא הספיקו לתפוס את הנעשה לפניהם, אנו חצינו במהירות שני שדות תבואה שנמשכו מאות מטרים ונכנסנו לשטחי החולות הנודדים מדרום, אנו נמצאנו לא רחוק מהנקודה, בצד הצפוני מזרחי של הנקודה נמצא מחנה גדול אשר כונה מחנה ניצנים, מכיון שהמחנה בדרכנו, היינו צריכים לעקוף סביב סביב את שטחי החולות ולהגיע לנקודה, אולם ככל שהתקדמנו אל תוך שטחי החולות, כן נעלמה מעינינו הנקודה. המשכנו דרכנו לעומק החולות. פתאום נשמע טרטור האוירון. למזלנו הרב, הצלחנו להסתתר בין השיחים הקוצניים אשר היו בקרבתנו כך שהאוירון חלף מעלינו מבלי שירגיש בנו הטייס, בינתים אבדנו את כיוון הנקודה, שלחנו שני חברים לצד הים ואנו החילונו להסתובב חזרה לצד מזרח כדי למצוע את הנקודה. גבעות החולות נעשות יותר ויותר קרחות ותלולות. בעת חניה על גבעה תלולה החילונו לטפס במורד והתגלגלנו חזרה. פתאום הופיע האוירון. המקום היה חשוף, נגלינו לפניו.
האוירון חג והסתובב מעלינו. לפתע הגיע מנחם והודיע לנו כי הקיבוץ נמצא בקרבת מקום. נעלנו נעלינו (שחלצנו בינתיים), לקחנו את בגדינו במאמץ אחרון עייפים ותשושים שרכנו רגלינו. הנה נגלה לעינינו הקבוץ, בית מרכזי ועוד שנים שלושה אוהלים. ירדנו מהגבעות אל הפרדס ומשם נכנסנו אל מטע הבננות. הרעב והצמא הציקו והעבירונו על דעתנו, התרוצצנו הנה והנה אחר פירות הבננות. מדי פעם בפעם נשמעה קריאת שמחה על תגלית פרי בשל. שמחה זו חלפה במהירות רבה. מרוב שמחה שכחנו את מצבנו, על נוכחות צבא בסביבה ותוך כדי הילולה זו גילינו כי אנו מוקפים צבא מכל עבר. רוחנו נפלה ברגע הראשון. חיש מהר התגברנו, בשעה שראינו מיהו מפקד הפעולה הצבאית. צחוק אדיר פרץ מפיות כולנו. נער כבן שמונה עשרה, רזה, כפוף, כורע תחת משקל המקלע, עומד ומעשן מקטרת ארוכה עד לחגורתו ונותן פקודות לסרז'נטים.
החלפנו מבטים בינו ובין הסרז'נטים. החיילים החלו לאסוף אותנו אחד אחד ולבקש תעודת זהות. הוצאנו והראנו אותם לסרז'נטים. אלה היו שלושה במספר ורק אחד מהם ידע קרוא. הוא אסף את תעודות הזהות והחל לבחון ולשאול אחד אחד לפי התור. ברשעות מיוחדת בחן איש איש מבינינו, מראהו היה מבעיש. שערותיו היו ג'ינג'יות. פניו אדומים נפוחים והוא כולו כחבית.
דרוכים ציפינו לבאות כשהרעב מציק והבטן מקרקרת. החצר המולה המון אדם, עיניים ניבטות לכל עבר, העולים חרדו לגורלם ואנו סקרנים כיצד יפול דבר מקץ שלוש שעות ניתנה פקודה לעלות למשאיות. ניסינו להתנגד ולהתמרד אך לשווא. השמדנו את תעודות הזיהוי לבל יזהונו מבין העולים.
החיילים הבריטיים נהגו בנו הפעם בתקיפות יתר. השמש נעה לפאתי מערב. היום מטה לערוב. אט אט עלינו על המשאיות, דחסו אותנו, הזיעה כיסתה את גופי. המשאיות כוסו ביריעות ברזנט על מנת להסתירנו מעיני עוברים ושבים בכבישי הארץ. הצפיפות רבה, האויר כבד וחם, נדמה לך כי לא תסתיים הדרך לעולם. אבד לי מד הזמן. לא יכולתי להוסיף ולהעריך משך שהותינו במשאית. המשאית נטלטלה כתוצאה ממהמורות הרבות בכביש. היתה זו הכנה גופנית טובה לשעות הבאות שלהן טרם ידענו. מראה "הנוסעים" במשאית לא היה מלבב ביותר. אנשים שרובם לא ידעו איש את רעהו נראו רכונים זה על זה ונאבקים בעייפות ושינה. את הנשים הפרידו, מה עלה בגורלן לא ידענו. המשאית האטה נסיעתה. נשמעו קולות חילים ובריחי שער ושלשלאות, הברזנט הורם, ראיתנו כאילו נפגעה, אפלולית המשאית הכהתה עינינו. אט אט הבחנו באורותיה של חיפה העיר ובמהרה נתחוור לנו שנמצאים אנו בנמל חיפה. מוקפים "כלניות" הורדנו מהמשאיות והובלנו הישר על מעגן האוניות. לא העליתי על דעתי ולו לרגע קט שאצליח לצאת לטיול ימי בחו"ל. ערכו אותנו בסך והצעידונו שלשות שלשות אל מדרגות האוניה. לגבי דידי נראתה האוניה ענקית אך יודעי דבר הסבירו שטעות בידי. היתה זו אניה בינונית אשר שמשה את הבריטים להסעת אנשים אל גלות קפריסין. נפשי נחצתה. מחד - לראשונה אפליג באניה ובשנתה - להיות גולה? לא נאה.
השעה תשע בערב, אוכל עדין לא בא אל פינו, העייפות גוברת ככל שחלוף הזמן.
הבית, בית ההורים. הרהורים הציפו מוחי, ראיתי את אמא ואבא ישובים ליד השולחן הערוך מטעמים אך מראה ההורים לא כתמול שלשום. הדאגה נסוכה על פניהם. יצא הבן לעבודת יום והנה ערב וטרם חזר. האוכל להודיעם לבל ידאגו. לספר להם קורותי, לבקש שיחלבו במקומי את הפרות, לפתע כאילו אני צועק לעברם. מנסה להתנצל בפני אבא שחזר כה עייף מיום עמל ועליו להחליפני במלאכת החליבה. הרהורי הופרו - נשמעה גערה בלשון האנגלית, הוסבר לי שהוא גוער בי שאתקדם במהירות ולא אחלום. כמובן שנמנענו לשוחח ביננו עברית לבל יזהונו.
העליה לאניה הסתיימה. השעה עשר בערב. נפלנו למשכב, בכל אשר ניתן להניח גועתינו. העייפות שלטה בכל. הרעב נשכח. האניה יצאה לדרך. שנתי נדדה עלי, מחלת ים אחזתני. בן הכפר ביום 11 כפי הנראה ששיחק לי המזל כי הורעבנו במשך שעות כה רבות ומחלת הים לא יכלה לי. משמאלי גיליתי בחור בגיל השלושים לערך מתבונן בי כאילו רוצה לשאול דבר מה, בגדיו שיבשו בינתיים נראו מקומטים כמבקשים להתידד עם מגהץ. פניתי אליו באידיש באותן מילים שלמדתי בבית סבתא. אורו עיני הבחור למשמע אידיש מבני הארץ. דובבתי אותו וניסיתי להרגיעו. באידיש עילגת העברנו את שעות הלילה.
השחר החל מפציע ואנו עדיין מפליגים. מקץ שתים עשרה שעות הגענו לקפריסין. מבעד לרמקולים נשמעו קריאות בשפה האנגלית, הוראות התנהגות. לא נראה טעם להתנגדות על אדמת קפריסין. נערכנו למפקד וירדנו בשלשות אל הרציץ. על הרציף כובדנו בלחם יבש ומאובק ותה. אכלנו בתאבון ללא אבחנה בצורת הלחם ובטעמו. בתום ה"סעודה" קבלנו הוראה לעלות למשאיות אשר המתינו בקצה הרציץ. יצאנו לדרך הפעם במשאיות פתוחות, הצלחנו לראות במקצת מנופי קפריסין. בשעות הצהרים הגענו אל שער המחנה. המחנה מוקף יהיה בשני גדרות תיל זקופים שומרים סביבו. השערים נפתחו והמשאיות נסעו פנימה. המחנה חלקו צריפים וחלקו אוהלים. אנו שוכנו באוהלים. לנו חניכי תנועת נוער לא היתה זו "חויה" מיוחדת", אך להם לעולים היה זה סיוט נוסף בתלואת הדרך.
לאחר יומיים לשהותנו במחנה ביקר מפקד המחנה (אנגלי גבוה, בעל שיער בהיר, עיניים תכולות - אירי לכל דבר. מקלון קצרצר התנועע כל העת בין אצבעות ידיו פורקו לאנרגיה מצטברת).
פנה אלינו ואמר: "ידוע לי שבינכם נמצאים ישראלים. אנו נערוך חקירה אישית לכל אחד מכם ובהתאם לממצאי החקירה נחליט מי רשאי להשלח חזרה לפלסטינה".
טכסנו עצה ותהתושיה לא אחרה לבוא. החילונו ללמד את העולים ידיעת הארץ אלמנטרית, למשל: היכן נמצאת תחנת האוטובוסים ברחובות, השוק, המשטרה, קיבוצי הסביבה וכו.
כמו כן ניסינו לתרגל אותם שאלות מכשילות אפשריות. בקפריסין שהיתי שישה עשר יום, עברתי בהצלחה את "המבחן" בידיעת הארץ. חזרתי הביתה עתיר חוויות ובהרגשה שהתבגרתי במספר שנים