ד"ר מרדכי נאור
30/11/2021
היום, 30 בנובמבר לפני 74 שנים, בשנת 1947, פרצה מלחמת העצמאות. לאחר לילה שמח במיוחד, בעקבות החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית, לצד מדינה ערבית ואזור בין-לאומי בירושלים, בא בוקר לגמרי לא שמח, שפתח את מלחמת העצמאות.
שני אוטובוסים של אגד, שיצאו באותו בוקר מחדרה ומנתניה בדרכם לירושלים נקלעו לשתי התקיפות הערביות הראשונות של מה שתיקרא מלחמת העצמאות, ומבלי שנהגיהם ונוסעיהם היו מוכנים לכך, מצאו את עצמם בסיטואציה היסטורית.
מחדרה יצא טוביה הורביץ ומנתניה אריה הלר. שני האוטובוסים נסעו זה אחר זה לירושלים. תחילה היה האוטובוס מנתניה בראש ומצפון לרעננה חלף על פניו האוטובוס מחדרה. נהגו, הורביץ, עבר את פתח-תקווה ממזרח, חלף ליד הכפר הערבי הקטן פג'ה וכשהיה סמוך לצומת נחלים של ימינו, בכביש שהוליך מפתח-תקווה לשדה התעופה לוד, נפתחה עליו אש ונזרק רימון יד לתוך האוטובוס. נשמעו קולות זעקה של פצועים.
הורביץ לחץ על דוושת הדלק ונסע בכל המהירות האפשרית למרפאה בשדה התעופה לוד. שם הוברר כי אחת הנוסעות, נחמה הכהן מבנימינה, מתה מפצעיה. פצועה נוספת נפטרה מאוחר יותר. גזבר קיבוץ מענית, נתן ברק סלע שנפצע בראשו הועבר למגן דוד אדום בתל אביב. נוסע נוסף באוטובוס, שלא נפגע, היה מרדכי אולמרט מבנימינה, לימים חבר כנסת. בנו אהוד אולמרט היה ראש ממשלת ישראל.
המתנקשים לא הסתפקו באוטובוס של הורביץ. הם המתינו לרכב יהודי נוסף. לאחר כמה דקות התקרב לאזור האוטובוס מנתניה שמספרו היה M2094. המתנקשים הערבים פתחו באש גם על האוטובוס של הלר.
רגע התקיפה תואר, בשחזור שנעשה ב-1971 במסגרת תכנית בגל"צ בעריכת איתן אלמוג, על ידי הנוסעים יוסף שטרן וד"ר ברגר, ועל ידי הנהג, אריה הלר:
שטרן: ראיתי שני ערבים עומדים ממול עם רובים. אמרתי לשכני, שולם ולד, זה לא טוב. תסתכל שם. הוא אמר: כן, נכון, אוי ואבוי לנו. אחד הערבים ירה על החלון.
הלר: עשרות כדורים מתת-מקלע טומיגן נורו עלינו, ממרחק של כ-30-20 מטר. הספקתי לראות שלושה ערבים לצד הפרדס שנמצא מצדו השמאלי של הכביש.
ד"ר ברגר: הכדורים נכנסו דרך החלון הקדמי. ישבתי בשורה השלישית בצד ימין על יד המעבר. זאת אומרת לא כל כך רחוק מהנהג. מאחורי הנהג ישב מר שטרן ומאחוריו מר שטארק והוא קיבל כדור ישר לראש ומת מיד.
רוב הנוסעים השתטחו על רצפת האוטובוס. מי שנשאר בכיסאו – נפגע. הנהג, שנפצע קל מרסיסי זכוכית, פתח את הדלת הקדמית וכמה מהנוסעים ירדו ורצו לפרדס סמוך. גם הנהג הלר ירד, והסתתר בצד האוטובוס. רימון יד נזרק לעברו והוא הצליח להשליכו בחזרה, אך זה לא התפוצץ. לאחר מכן חמק גם הוא לפרדס שלצד הכביש.
באוטובוס נותרו ההרוגים, ביניהם שושנה מזרחי שנסעה לירושלים כדי להתחתן, הפצועים קשה וכמה מהנוסעים. ערבי חמוש נכנס לאוטובוס ובדק אם נשארו בו אנשים חיים. על הרצפה, בחלקו האחורי של האוטובוס שכבו אישה ותינוק. האישה כיסתה את פי התינוק בידה, לבל יוציא קול. למזלם של הנמצאים באוטובוס הבחין הערבי בתיקו הפתוח של הנהג שבו היו שטרות ומטבעות. הוא לקח אותו וירד מהאוטובוס. בתיק היו 19 לירות – סכום נכבד באותם הימים.
כמה מהנוסעים שהתחבאו בפרדס נתקלו בעגלון יהודי שלקח אותם לפתח תקווה. אחרים המשיכו להסתתר בפרדס. לפתע התקרבו שלוש מכוניות צבאיות. הנוסעים באוטובוס ומחוצה לו היו בטוחים שניצלו, אך שמחתם לא ארכה זמן רב. החיילים השתייכו ללגיון הערבי העבר ירדני וחבשו לראשיהם כאפיות. מפקדם, מייג'ור (רס"ן) בריטי, ירד ממכוניתו והתעניין אצל אחד הפצועים, ד"ר ברגר, מה קרה. בינתיים הגיע מהפרדס הנהג הלר וביקש מהקצין שייקח את הפצועים לטיפול רפואי. הקצין הודיע שיש לו משימה אחרת והסתלק.
משאית טעונת חצץ שנהגה יהודי עצרה, ונטלה עמה כמה מהנוסעים. הלר הצליח לסובב את האוטובוס ומיהר לבית החולים בילינסון, בצידה השני של פתח תקווה. שם טופלו הפצועים. ההרוגים הועברו לנתניה והונחו בביתו של אחד מהם, שלום יערי (ולד), שרעייתו נפצעה קשה בפיגוע. ארבעת ההרוגים האחרים היו אסתר וייס, הירש שטארק, חיה ישראלי ושושנה מזרחי. ליד גופתה עמדה, המומה לגמרי אמה, שנסעה אִתה באוטובוס, כדי להשתתף בחתונתה בירושלים.
המומים היו גם רבים בארץ, שהחלו את אותו יום ראשון, 30 בנובמבר, בשמחה על בשורת המדינה היהודית וסיימוהו באבל כבד, כשהחלו להגיע הידיעות על תקיפת שני האוטובוסים.
הנה כי כן, שבעת ההרוגים בתקיפת שני האוטובוסים, בבוקר ה-30 בנובמבר 1947, היו החללים הראשונים של מלחמת העצמאות, שנמשכה שנה וחצי. אנדרטה בכניסה למושב נחלים הסמוך למקום התקרית מספרת לכל מי שעובר בכביש או מתדלק בתחנת הדלק הסמוכה את סיפור ראשיתה של אותה מלחמה.