לימודי דת התקיימו בנתניה כבר משנת 1933, כשהמתיישבים הראשונים מן המושבות קיימו חינוך דתי לילדיהם. זה תואם את הגישה האידואולוגית - פלורליסטית של הציונות באותה תקופה, לפיה, למרות שהציגו גישה לא דתית בעיקרה, נהגו בסובלנות רבה כלפי המסורת.
היחסים בין הדתים לחילוניים התבססו על סטטוס-קוו מתוך הבנה שנתניה היא עיר קיט ונותנת שירותים גם לחיילי הצבא הבריטי שהתארחו בעיר.