נולדה ב-10 באוקטובר 1913 בעיר טשקנט, בירת אוזבקיסטן, באסיה המרכזית. הוריה זלטה ודוד לוץ, שמוצאם היה באזורי רוסיה האירופיים, התישבו בטשקנט בשנת 1909. האב, שהיה יליד לטביה השיג, אחרי מלחמת העולם הראשונה, אחר מאמצים רבים, את הרשות לחזור למקום הולדתו (שהפך עתה למדינה עצמאית) והתישב בריגה. שם גמרה את לימודיה בגימנסיה והצטרפה לשורות הבית"ר, שנוסד כידוע, בעיר זו באמצע שנות העשרים.
עלתה לארץ ישראל בשנת 1933 והגיעה לנתניה כחברה לפלוגת בית"ר, שהתמקמה ברמת-טיומקין, שהיתה אז מושב "הנפרד" - לפי דברי הגב' דורות - "ממושב נתניה, סחופת הרוחות, בגבעת מכוסה חילף כמעט בגובה אדם". הוריה הגיעו לנתניה חודשים אחדים אחריה.
בתחילת שנת 1934 התחילה לעבוד כאחות מעשית ליד רופא המושבה, ד"ר בקמן, אשר ממנו שאבה את ידיעותיה, ואשר יחד אתו, ועם מר קנטורוביץ, מזכיר המרפאה, היוותה את צוות העבודה. עבודת המרפאה היתה ענפה ומגוונת, שכן נתניה הייתה עדיין מוכת קדחת ורבו גם המקרים של מחלות מעיים. בתור אחות ערכה גם ביקורי בית ועזרה ביד רופאה שנשלחה לנתניה לשם מלחמה בטרכומה. הקדחת לא פסחה גם עליה, וכן גם "מרעין בישין" אחרים למיניהם.
עוד בשנת 1937 פרצה מגפת אסכרה בין ילדי המושבה. כדי למנוע העברתם לביה"ח הממשלתי ביפו (היתה שנת מאורעות!) אישפזו אותם בבית-חולים ארעי, שהקימו בגן הילדים "סולד".
תוך עבודה זו גמרה קורס אחיות תלת-שנתי בתל-אביב וקיבלה תואר אחות מוסמכת.
בשנת 1942 נתגייסה לצבא הבריטי, בו שירתה כאחות, אך "כפלשתינאית" לא זכתה לדרגת הקצונה, כי אם רק לדרגת סמלת. במסגרת זו שירתה עד שנת 1946. אחרי המלחמה חזרה לעבוד כאחות בקופת-חולים עממית.
בימי מלחמת השחרור "הושאלה" לצה"ל, לשם אירגון בית-חולים חטיבתי קטן. בעבודתה זו הדריכה בנות, שבאו ללא כל הכשרה מוקדמת, לתפקידי אחיות וטיפלה בפצועים.
בגמר המלחמה המשיכה לעבוד במקצועה, אך עתה כאחות ציבורית בלשכת הבריאות, ומאוחר יותר - בעירית נתניה, תחילה בבתי-ספר יסודיים, אח"כ גם בבתי-ספר תיכוניים - "בר אילן" ו"שרת".
היתה ממיסדיו של חוג חובבי האמנות, בו שיתפה פעולה עם הצייר שלמה דרור (המכונה "הדוד סם").
עם יציאתה לגימלאות מחולק זמנה בין הלימודים במסגרת האוניברסיטה הפתוחה, לבין הטיפול בקשישים, אשר להם היא מושיטה סעד לגוף ולנפש גם יחד.
בארכיון עיריית נתניה מצויים מסמכים (פ 9, 365) וקלטת קול (מק 3, 26).