המהירות והדחיפות שבה הגיעו אנשי יחידתו של זאביק אל שדות הקרב לא נתנה להם שהות ארוכה להתארגנות. את הטנקים הם חימשו אמנם, אך היו פעולות שבזמן מעין זה נראו מעכבות ואולי גם פחות חשובות. כך, למשל, יצאו לקרב כשהם עוטים את הסרבלים חסיני האש על בגדיהם האזרחיים. ".. יצאנו לדרך עם מוראל גבוה. זאביק סיפר כל הדרך בדיחות בקשר הפיני. בעצם, כולנו סיפרנו בדיחות, כשלפתע השתתקנו. הכל הפסיקו לדבר והחלו לירות".
ההתחלה היתה מאוד קשה. ששה טנקים ישראליים - מול 200(!) סורים. הקרב נמשך שעות ארוכות ובמהלכו קיבלו השירינואים רשות לנטוש. אך צוותי הטנקים החליטו להישאר. לא הם שיעזבו את הטנק. הם הבינו שעליהם לבלום, לעצור ולו במעט עד לבוא שאר הכוחות.
"חיכנו לראות מי יפגע בנו", סיפר בארי, היינו בשטח בעיקר כדי להפגין נוכחות".
לאחר לחימת הלילה הקשה שנמשכה כ - 3 שעות, עוכב כוח אויב גדול ונמנע ממנו להתקדם לעבר נאפח. "בשעה 3.00 לפנות בוקר, קיבל הכוח הוראה להתפצל", שיחזר את הקרב אחד המפקדים. "פלוגה א' נכנסה לציר הנפט לעזרת פלוגה ב' במטרה לבלום את הסורים שתהתקדמו מחושניה לכיוון סינדיאנה".
פלוגה א' בה שירת זאביק המשיכה לנוע בחשיכה מוחלטת ונתקלה בטנקי אויב, באיזור הכפר הנטוש רמתניה - השכם בבוקרו של יום א'. במקביל נכנסה פלוגה ב' לקרב עם כוח אוייב עדיף ולחמה ככוח מאורגן עד הצהרים, עת נפגע מפקדה ושני לוחמים נוספים. חלק מלוחמי פלוגה זו נפצעו ופונו. הלוחמים הבריאים צוותו מיד את הטנקים הכשירים והצטרפו ליחידה שכנה עמה המשיכו בלחימה בכל שלב הבלימה, הדיפת האויב ופריצת מערכיו.
פלוגתו של זאביק, ניהלה בהמשך קרב השהיה קשה נגד חטיבת שריון של הסורים., שנעה לכיוון צומת וסיט-המחצבה. בשעות אחה"צ הצטרפו אליה כוחות נוספים ויחד המשיכו בקרב. לקראת סופו של היום נהרגו המג"ד והתותחן של זאב גולדמן, מפגיעת פגז בטנק. בטנק המ"פ נהרג הנהג.
"זהו סיפור קצר ועצוב על לחימתו של הגדוד שהגיע ראשון מכל גדודי המילואים", סיכם אחד המפקדים את הקרב העקוב מדם, בסיום המלחמה". השיריונאים בלמו בגופם ממש את הטנקים של האויב שאיימו לפורץ לעבר ישובינו". את זכרון הימים הקשים ההם ציינו אנשי היחידה בכך, שנטלו את הטנק הפגוע של זאביק והציבוהו כאנדרטה מול המחצבה.