"קשה מאוד לכנס את זאביק לתוך מסגרת של רשימות. קשה מאוד לתרגם למילים מערכת שלימה של מעשים, תכונות ותחושות שלו", אומרים חבריו. זאביק היה עולם מלואו, עולם מורכב מאוד, דמות טיפוסית של צבר: אופטימי תמיד, חייכן ומרדן.
"גם כשהיו לו בעיות והיו לו", אומרת אשתו אביגילף "תמיד היה במצב רוח טוב".
בביתו ספג את החינוך לאהבת הארץ ולעבודת האדמה. ואין פלא שהחליט להתמסר לעבודה חקלאית. כשהשתחרר מהצבא, ניסה כוחו בעבודה זו, הפעם באופן עצמאי. הוא הקדיש לתחום זה מרץ רב, אך שלא ביחס ישר לעבודתו, היו רווחיו מועטים ולעתים אף הפסיד, מה שגרם לו בסופו של דבר להחליף את מקצועו.
חבריו של זאביק זוכרים את שובבותו כילד ואת מרדנותו בהתבגרו. זאביק, הם מציינים, לא אהב לקבל מרות; בבית, בבית הספר ובצבא. למרות זאת התקדם בצבא וקשר קשרים איתנים עם מפקדיו, ואפילו הרס"ר שלו אהב את הטבעיות שלו.
מיום שנישא לאביגיל השתנו רבים מהקווים שאיפיינו את זאביק קודם לכן. הופעתו החיצונית החופשית, פינתה מקומה להופעה מסודרת ומאורגנת, וכך גם התנהגותו.
אחת מאהבותיו של זאביק היתה הריקוד. זאביק נטל חלק בחוגים רבים בהם יכול היה לרקוד ריקודי עם ועמים. הוא אהב לצאת ולדוג, בחופי נתניה. את שללו, שלל הדגים, אהב לבשל ולטגן בעצמו.
"בכלל הוא היה בעל מצויין" אומרת אביגיל.
תמיד היה מוכן לעזור. לא פעם חש לעזרת חבר שהזדקק לעזרה דחופה. גם בפעם האחרונה, ביום הכיפורים, חש בין הראשונים לעזור. יממה אחת הספיק לעזור, עד שנפל.