רב"ט ניר אביבי ז"ל

קירות הבטון האפורים כדפנות רחם עקר, עוטפים את 1100 שמות בנינו ובנותינו שאינם.
טורים, טורים במצעד מאובן, חקוקים השמות באבן השחורה, ממתינים לבואנו.
ואנחנו באים.
מכבדים בנוכחותנו את זכרם. את זכרם של הנחלאים נושאי המגל והחרב, את זכרם של לוחמי חטיבת הנח'ל ואת זכרם של חיילי חיל החינוך והנוער.
משפחות יקרות, מפקדים, חיילים,חברים, אורחים חשובים, מכובדי.
המפגש הראשון שלי עם קירות אפורים אלה, היה לפני 18 שנים בשעה שתיים אחר חצות, בעת סיום מסע הכומתה של בני ניר שאיננו.
"אם אתם משוגעים מספיק כדי להיות שם בשעה שתיים בלילה, תבואו, למרות שההורים לא מוזמנים", כך אמרה לי החיילת מעברו השני של קו הטלפון.
רק עוד זוג הורים היה משוגע מספיק, כדי להיות כאן, ואני מקווה שהם אינם כאן היום.
את חווית המפגש בחשכת הלילה ליד קירות אלה עם בני העייף והמיוזע המחייך באושר למראה בני משפחתו שצצו מן החשיכה, לא אשכח לעולם. הם שזורים וארוגים במטווה הזכרונות שהם הוא. זכרון וכאב.
הזכרון הוא מפעל ההנצחה האישי של כל אחת ואחד מאתנו.
מראות, ריחות, מילים, תחושת מגע, תמונות, חפצים, ספורים-הם אבני הבנין של אנדרטת הזכרון הפרטית שאנו יוצרים למי שהיה ואיננו.
כולנו פוחדים מן השכחה.

משפחות יקרות.
כל אחד מאתנו נושא את כאבו בדרכו שלו. אביו של ציון עשירי שנפל במלחמת השחרור, נפרד מבנו במילים אלה:
"ציון, למען ציון נפלת, למען ציון לא אבכה, אני גאה בך, לא אבכה ולא אתן לאיש ממשפחתי לבכות".
יש מי שלובש שחורים כל ימיו וממאן להנחם. יש מי שבוחר להקדיש חייו לעשייה למען משפחתו, למען עצמו למען אחרים ולזכר יקירו שאיננו.
איש, איש בדרכו.

קהל נכבד.
ב-60 השנים הראשונות למדינה ראינו גם טוב, גדלנו דורות של אנשים טובים, הארץ התפתחה ויפתה, אבל את השלום, השקט והשלווה אנחנו עדיין מחפשים. מלחמות, תאונות, פעולות טרור ואלימות גובות מאתנו מחיר דמים כבד-בשכול, אלמנות, ויתמות. בהרוגים, פצועים, נכים נעדרים ושבויים.
לצערי, את הנעשה אין להשיב, אבל אפשר לבקש, להתפלל, לקוות ולעשות,
למען: שלום, שקט ושלווה בארץ ובגבולותיה.
למען: החלמת הפצועים והנכים.
למען: מניעת תאונות דרכים, אימונים ועבודה.
למען: חזרתם הביתה של החטופים- השבויים והנעדרים.
ולמען עתיד בטוח וטוב למדינה וכל אזרחיה... למענינו.
הן אסור לנו לשכוח ששם ההמנון שלנו הוא...
התקווה.

אסתר אביבי
אמם של ניר ועידו ז'ל