טוראי יוסף (יוסי) אג'י ז''ל

דברים לזכרו


יוסף אג'י - ג'וג'ו - נולד ב-8 למרץ 1946 במצרים, אח צעיר לשתי אחיות גדולות ממנו בשבע ועשר שנים.
בן פינוקים היה בבית. תינוק יפה להפליא. עד גיל שנה וחצי, שערו הזהוב והמתולתל צמח חפשי על מצחו ועורפו. לא היה איש שראהו שלא התפעל מיופיו ומחיוכו הלבבי.
בן ארבע היה ג'וג'ו כאשר עלה ארצה עם משפחתו. תקופה קצרה היה חניך בגן מושב "בן יוסף" עד אשר חזר עם הוריו למעברת עולים בפרדס חנה.
בצריפון בד אפור ועלוב, בחברת ילדי עולים מוזנחים - כך פתח ג'וג'ו את עיניו על ילדותו. אביו חלה והפסיק לעבוד, אמו עבדה מחוץ לבית מבקר עד ליל בחנות דגים וירקות. ג'וג'ו התרוצץ בחצרות המעברה אחרי בית הספר, חפשי מכל התחיבויות משפחתיות וחינוכיות; שיחק עם חבריו, עם כלבו הקטן... וכשהרעב בער, היה חודר כרוח לחנות הירקות של אמא לחטוף עגבניה או פלפל ירוק. בא הערב ואמא באפיסת כוחו. בצריף האפור יורדת חמימות מה לאור מנורת הנפט. אמא מטפלת בכולם. ארוחה חמה, רחיצה בתנאים פרימיטיביים ולינה בסדינים נקיים ונעימים.
ג'וג'ו בן שבע. הוא גר עם הוריו בשיכוני עמידר בפרדס חנה. אופיו מתחיל להתגבש: הוא ילד רזה מאוד, בישן ומסוגר לתוך עצמו. יחד עם זאת חביב לסוביבו וכלל לא מקמץ בחיוכיו התמימים והבישניים. ילד חולמני אך פקח, מראה סימני עצלות בכתה. לעומת זאת כבר בעל כשרון מודגש של עבודת ידיים ובעל הרבה מרץ פיסי.
לאחר בית הספר הוא מתעסק בחצר הבית בכל הקשור לנגרות ומסגרות בשנה זו תרם שעלת מספר לבנית צריפון קטן מעץ ובד אוהל, קישט אותו מפנים ומחוץ, כל זאת בדיקנות מרובה. ולסיום הכריז שזהו "ביתו של נאצר" והעלה אותו באש בשמחה ובצהלה!
היה בן שמונה בערך ששלחו לו דודים מצרפת אופניים יפים, צבועים כחול, עם כל השכלולים הדרושים לשויץ וגאותו של ילד.
בתקופה זו השקיע ג'וג'ו את רוב מרצו וזמנו באופניים אלה, הן בנסיעות משחררות הן בתיקון הפנצרים החוזרים בגלגלים.
ובערב, כשסוף סוף נאנה לקריאות אמא לבא הביתה, היה נכנס בעיניים מושפלות מול קריאות מודאגות אלו, גופו הרזה מתוח דומם, אך בוי פניו החורים ניכר היה חיוך שובב ומאושר.
הוא למד אז בבית הספר הממלכתי בפרדס חנה ובין ידידיו האוהבים היה לו, לאורך שנות בית הספר, חבר אחד טוב אותו העריץ ואהב מכל. מבית עשיר היה אותו ילד, בעל בטחון עצמי ועליצות תמידית.
הם השלימו אחד את השנים באופים המנוגד. יחדיו הפכו הם את החצר הקטנה של בית עמידר למוסך אופניים. איש איש באופניו, ובדממה של שעות, עסקו שניהם בתיקון הגלגלים או סתם בפירוקם לשם תעסוקה.
בחודשי הקיץ, כשג'וג'ו הילד ביקר בחוף הים, הוא ללא הרף טבל במים הקרים וקרא בקול לבוא לראות "איך אני צולל!"
שפתיו כחלו מקור המים אולם הוא יצא מתוכם רק כאשר הלך הביתה.
עד גיל עשר - אחת עשרה, היה ג'וג'ו נוח מאוד באופיו, ממעיט להתחצף למשפחתו, רגיש מאוד, אמנם עקשן. אחיותיו לא חיו כבר בבית.
הוא נשאר לבד עם הוריו.
בתקופה זו אביו (ז"ל) נפטר והבדידות רבצה בבית אמו.
אמא יצאה לעבודה מהשכם בבוקר עד שעות אחרי הצהרים המאוחרות. ג'וג'ו הפך להיות עצמאי שלא כרצונו ובודד מאוד. מצפה היה לאמא על מדרגות הבית, בחם הצהריים הגדול. היה יושב בעצב וחושב...
בשנה הראשונה למות אביו, הילד, אשר גדל באוירה מסורתית הפך לילד דתי מאוד. מידי יום היה משכים קום לתפילת שחרית בבית הכנסת הקטן של השוכונה. היה מקפיד על כשרות ועל כל הקשור בדת. לעיתים קרובות נבטו סימני דכאון בעניו הבהירות.
ג'וג'ו נער בן ארבע עשרה. גבוה ורזה, שקט ועדין ברוחו; מבט עיניו צלול וישר. כל הופעתו שופעת עדיין את תמימות הילדות. הוא סיים את בית הספר היסודי עם תעודה בינונית ביותר. הדבר לא מנע ממוריו לשבח הרבה מתכונותיו היפות, ובצדק: כל שנות שהותו בבית הספר, לא רב או הסתכסך אף פעם עם אף אחד ממכיריו או ידידיו. מעולם לא יזם מאום נגד משהוא, ישר היה בכל מעשיו, תרם עזרתו לכל הזקוק בלב שלם.
במסגרת עלית הנוער התקבל ג'וג'ו לקיבוץ מלכיה בגליל העליון. אמא המשיכה לעבוד, שתי אחיותיו נשאו.
שנה עברה במהירות והוא עזב את המשק מרצונו. רק לאחר עזיבתו הצטער על כך, והתגעגע מאוד לנוף הפראי של המשק. בהתרגשות היה מספר על חויותיו עם קרבת הגבול, שיחותיו למרחוק עם הערבים העובדים בסמוך לשדות בו עבד עם חבריו.
בן שש עשרה הוא החל לעבוד בתור נער במוסך זכרון יעקב. תקופה קשה ועשירה. תהילת חיי האזרחות. גיל ההתבגרות הבאה אותותיו זה מכבר בצורה מודגשת ביותר; מצבי רוח פקדוהו, חוסר בטחון, התקוממות כללית על כל המצב. יאוש, עצבנות מרובה. לעומת זאת הפיק סיפוק מעבודתו בת שמונה שעות ליום במקצוע אהוב. חוזה היה אחר הצהרים, מרוח כולו גריס שמור עיף מאוד. והוא תהה האם מאושר הוא או לא...
אמא צפתה לילדה הגדול באהבה גדושה ותרמה כל יכלתה להנעים לו בבית מכל הבחינות.
בתקופה זו, בפורים, התחפש ג'וג'ו למומיה (אדם חנוט) אחותו עזרה לו לחבוש את כל חלקי הגוף בתחבושות גדולות. המראה היה מוצלח כל כך עד כי כל הילדים ברחוב בכו וברחו מרוב פחד. וג'וג'ו בכה מצער מתחת לתחבושות פניו...
יש לציין תכונה חשובה באישיותו של ג'וג'ו, אשר הראתה את הצד הבריא וההומריסטי של רוחו: מוכשר היה לסדר אנשים (הכונה לסידור מצחיק כלל לא מזיק) וליצור בהם בהלה רגעית וחולפת. את ה"קונסים" שלו טעמו בעקר אמא ואחיותיו. כנראה היתה זו דרכו לבטא את רגשותיו האוהבים כלפיהם.
הוא לא ידע לומר להם "אני אוהב אותכם".
חיבוקים ונשיקות מצידן היו מביכים אותו מאוד...
יחסו אל שלושת ילדי אחיותיו הקטנים (על אף גילם הצעיר מאוד, עמד ועומד הוא כדוגמאת מופת לעיניהם) לא היה שונה בתכלית השינוי מיחסו אל הגדולים במשפחה; הוא אמנם שיחק עמם, זרקם לגבה הרכיבם על גבו. אך כאשר הרגיזם ושמע את בכים, היה אך תופח על גבם בעדינות לשם מרגוע - לאמור כאילו: אל תהיו רגישים כאלה בחיים, זה כל כך לא כדאי... ומי כמוהו ידע זאת.
עם גיל ההתבקרות חש ג'וג'ו משיכה נכרת לאינטלקט, דבר אשר בילדותו לא הראה נבטים. הוא רכש לעצמו ספרים טובים וקראם ברובם; אהב לעין במיני חוברות שלימדוהו על הנעשה בעולם ובעיקר, משיכתו, מלווה תבונה כשרונית פנתה לנושאי גאוגרפיה.
הימים חלפו. הנער גדל וצמח והתיפה מידי שבוע בשבוע. והנה הגיעה שעת הגיוס יודע הנער הנבוך, כי את כל תכונותיו הגופניות והרוחניות יתרום לצבא; ששום קושי לא ירתיעו, שהוא יתמסר למסוכן וליעיל כמיטב יכולתו. וכן היה. על אף פחדה הגדול, אמא לא ביקרה על התנדבותו לצנחנים. וכששאלה יוסי: "מה דעתך על כך"? רק ענתה: "ברור שהייתי מעדיפה שתהיה בחיל לא מסוכן, אך ההחלטה רק בידך בני, ואלהים עמך".
חדשי האמון הארוכים, קשים ומפרכים היו.
יוסי הפך לצל עצמו. את שעות החופש הקצרות ששהה בבית ניצל לשינה בלבד ואמא עמדה והביטה בשקט על בנה הנם כתינוק... היא הבינה שהנער הרגיש יותר על המידה עובר כל משבר גופני גם כמשבר רוחני.
הגיע יום הצניחה הראשונה, החויה הבלתי נשכחת. ואחריה השניה... השלישית... ועמם הפחד הצמוד עמוק בלב לפני הצניחה.
יוסי מספר על חויותיו אלו בהתרגשות ובגאוה לאחיותיו המקשיבות בהערצה ובחיבה רבה.
ובאחת מצניחות אלה צונח יוסי על גבו ומזיז חוליה ממקומה. נאסר עליו לצנוח יותר. הוא מעובר ליחידה אחרת וזה שובר אותו לגמרי.
בתקופת החלמתו מנסה הוא בכל הדרכים האפשריות להתקבל חזרה לצנחנים. מנסה ומתעקש זמן רב עד אשר מפקדו מאשר את קבלתו חזרה ליחידתו - יחידת נח"ל מוצנח.
ואלה דברי המפקד: "יוסי, אם מבחינה רפואית מותר לך לצנוח, הנך מתקבל חזרה ואתה גומר בתור מפקד".
האושר מציף את ליבו של יוסי. הוא צונח לזרועות הרוח והאור...
והנהו במלואו ובשלמותו:
חייל בן תשע עשרה, יפה תואר, בכומתה אדומה
על בלורית עשירה ומבהיקה כזהב. כנפי צנחן על חזה
רחב ומוצק. נעלי צנחן לרגליים ארוכות ותמירות.
ועוד: מבט צח וירוק וישר; חיוך ילדותי ומקסים.
ידיים גבריות בעלות אצבעות ארוכות. מטר ושמונים נישאים לגובה.
ובתוכו: לב חם ורגיש, אישיות בדרך לבשלותה;
מן עוז רוחני חזק שהובילו במעשיו.
זהו יוסי - אהוב חבריו ליחידה, אהוב מפקדיו, אהוב הנערות שהכירוהו. מלך ילדי שכונת עמידר. גאות אמא.
יוסי, שלעולם לא גילה דבר מא צבאי. אף את מקום המצאו לא גילה לאמא באומרו:"מה עליך לדעת, אלה הם עניני צבא".
וכדי לא לעורר פחדים בליבה, נמנע תמיד מלהשמיע לידה סיפורים על אימונים או צניחות.
יוסי, שהפך פתאום לגבר ממש מבחינה נפשית וגופנית עם קבלת כנפי הצנחן.
יוסי שאהב את צה"ל מעל לכל: הוא לא הספיק להשלים חלומו - להיות מפקד בצה"ל.
כי בשיא פריחתו ויופיו
נדמו חייו לפתע
בתאונת דרכים רצחנית
ב-3 ליוני 1965.
נותר אחריו בלבנו כולנו זכר דמותו היפה והצחורה.