סרן יהושע בדיחי ז"ל

אלבום תמונות

בריחה מכלא עכו נחשבה למשימה בלתי אפשרית. הכלא היה מוגן היטב, ונשמר על-ידי כוח שכלל 142 שוטרים וקצינים (8 בריטים ו-134 ערבים). זקיפים היו מוצבים בעמדות שמירה על הגגות והחומות, חמושים במקלעים וברובי ציד. משמר מצוייד באלות סובב בחצר בית-הכלא ובמסדרונות שבין התאים. סמוך למבצר ניצב בניין המשטרה העירונית ובו כוח משטרה גדול המצוייד בשריוניות, שיכול להגיע למבצר תוך דקות ספורות. האוכלוסיה הערבית בעכו היתה עויינת ליהודים, וסביב העיר היו מחנות צבא בריטיים גדולים. במחנה הצבא מזרעה, שנמצא כ-4 ק"מ מצפון לעיר, חנה גדוד של הדיביזיה המוטסת ה-6 (ה"כלניות"), שהיה מסוגל להגיע לעיר תוך 60-30 דקות; במחנות כורדאני וקריית-חיים חנו כוחות נוספים. באביב 1947 היו בכלא עכו 163 אסירים יהודים ו-460 אסירים ערבים. כל האסירים הערבים היו אסירים פליליים. מבין היהודים היו 89 לוחמי המחתרות (61 לוחמי אצ"ל, 25 לוחמי לח"י ו-3 לוחמי ה"הגנה").

רעיון הפריצה והבריחה עלה לראשונה בדצמבר 1946, כאשר הועברה לכלא עכו קבוצה שמנתה 31 לוחמי אצ"ל שנלכדה בחולות בת-ים שעה שחזרה מפשיטה. ביניהם היה גם קצין המבצעים של הארגון, איתן לבני ("ירוחם"). רעיון החילוץ הפך מוחשי עוד יותר, משנידונו כמה מאנשי אצ"ל למוות, ונכלאו ליד תא הגרדום.
מפקדי אצ"ל ולח"י שנכלאו במבצר החלו בבדיקה יסודית של אפשרויות בריחה בתיאום עם מפקדותיהם. תלייתם המפתיעה של ארבעת הנידונים למוות באפריל 1947 לא ריפתה את ידי המתכננים, ואף הגבירה את ההכנות למבצע. לאחר מו"מ ממושך סוכם כי אצ"ל יבצע את הפריצה. המבצע תוכנן בקפידה על-ידי קצין המבצעים של אצ"ל עמיחי פגלין ("גידי"), שסייר בעכו מספר פעמים מחופש כערבי ומלווה בלוחם נוסף. הוא הסתייע בידיעות על המבצר שנאספו בידי האסירים, ואף ביקר את איתן לבני בכלא.
התוכנית התבססה על פריצת החומה הדרומית של המבצר. המקום היה מול אגף המגורים של האסירים הערבייים, במקום שהיה מחסן נפט, שחלונותיו פנו לעבר רחוב אלג'זאר דהיום. ניתן להגיע אליו בקלות בעזרת קמרון בנוי, שחיבר את בית-המרחץ עם המבצר. הפעולה נועדה להיות משולבת, כאשר כוח הפריצה פורץ את הקיר החיצוני, ואילו האסירים פורצים את תאיהם ומגיעים אל המחסן דרך המסדרון תוך פיצוץ שני שערי ברזל. הכוח החיצוני היה צריך גם לרתק את המשמרות על החומות, ולמנוע הגעת תגבורות בחסימות הצמתים, פיצוץ גשרים והטרדת מחנה הצבא. לקראת הפעולה הוברחו לכלא באחד הביקורים מטעני חומר נפץ, נפצים ופתילים שהוסתרו בתוך חבילות מזון. מהם הוכנו שני מטעני חבלה במשקל ק"ג כל אחד, וכ-30 רימוני התקפה ("פיטארדות"). נקבעו 41 בורחים בלבד (30 מאצ"ל ו-11 מלח"י), לפי האפשרות למצוא להם מקומות מקלט ומסתור בחוץ, והם צויידו בלבוש אזרחי.
הפעולה נקבעה ליום א', 4 במאי 1947. יום זה נבחר משום שלמחרת נועד להתקיים מושב מיוחד של עצרת האו"ם לדיון בשאלת ארץ-ישראל. כמו כן יום א' הוא יום פגרה לבריטים, והוערך כי רבים מהחיילים והשוטרים יהיו בחופשה והכוננות תהיה נמוכה. סוכם כי הפריצה תהיה בשעה 16.20 (כיוון שבשעה 16.00 כלאו את האסירים הערביים בתאיהם ואת היהודים כלאו רק ב-16.30). יחידת הפריצה התרכזה בבסיס במבצר שוני, כ-60 ק"מ מדרום לעכו. היא כללה 23 לוחמים בפיקוד של דב כהן ("שמשון"), לוחם מעולה שהצטיין בשורות הקומנדו הבריטי.
לרשות הפורצים הועמדו כלי רכב שנרכשו מעודפי הצבא הבריטי, ששופצו ונצבעו בצבעי יחידת הנדסה בריטית ובסמליה. כל הלוחמים הולבשו במדים בריטיים מתאימים. מפקד השיירה, דב כהן, נע בג'יפ בראש השיירה לבוש במדי קפטן (סרן), ובידו צו תנועה לביירות. הכוח יצא לדרכו בשעה 14.00, נע בדרכי עפר עד כביש בנימינה-חיפה והמשיך דרך ואדי מילח, שפרעם, בירוה (אחיהוד). סמוך לשעה 16.00 הגיע הכוח למבואות עכו, שם התפצל למשימותיו: חולייה של 3 לוחמים יצאה בטנדר לחסימת גשר הנעמן; חולייה של 3 לוחמים מחופשים כערבים יצאה עם מרגמה קלה לעבר מחנה מזרעה; חוליית הפיקוד ובה 3 לוחמים עם ברן חסמה את צומת כביש עכו-צפת; הכוח העיקרי שכלל את חוליית הפריצה (5 לוחמים), שתי חוליות חסימה וריתוק (5 לוחמים), ו-4 נהגים במשאית ושני טנדרים נע לעבר העיר העתיקה. במקביל הגיעו מחיפה באופן עצמאי שני כוחות חסימה (חולייה של ארבעה, וחולייה של שניים) ונערכו לחסימה מחנות קריית-חיים וכורדאני.
עם הגיע השיירה לעיר, הסתבר כי המשאית אינה מסוגלת לעבור בשער. מפקד כוח הפריצה דב סלומון, שהיה גם סגן מפקד הפעולה, הורה להשאירה ולהמשיך עם שני הטנדרים. באותה עת המתינו המיועדים לבריחה בתאיהם, לבושים בבגדים אזרחיים ומצפים לשעת האפס.
כוח הפריצה הגיע אל המבצר מבלי שהשומרים השגיחו בו. החבלן יהודה אפיריון עלה על הקמרון בעזרת סולם, אחר קיבל סולם שני והציבו על החומה, בין שני החלונות שנועדו לפיצוץ. הוא טיפס עליו עם שני מטעני החבלה (כל אחד במשקל 25 ק"ג). מעומס המשקל נשבר אחד משלבי הסולם והוא מעד. דב סלומון נשען בגבו אל החומה, ופקד על החבלן לעלות על כתפיו. תוך שניות הוצמדו המטענים וחובר מנגנון ההפעלה. החבלן ירד והכוח תפס מחסה.
בשעה 16.22 זועזע המבצר בנפץ אדיר, והקיר נפרץ. באותו זמן פוצצו האסירים את שערי הברזל במסדרון המוביל למחסן הנפט, הקימו מחסום אש ועשן על-ידי הבערת נפט וסולר בחצר הכלא והטילו רימוני התקפה על השומרים. תוך דקות ספורות הצליחו כל הבורחים לצאת מן המבצר. שומרי בית-הסוהר, שפתחו באש מקלעים ורובים, שותקו על-ידי חוליות החיפוי שהטילו לעברם רימונים. הם נמלטו והפקירו את עמדותיהם, ובמשך השעה הקרובה לא נראו יותר בחצר הכלא. האסירים הערבים החלו מתפרצים מתאיהם, ו-214 מהם נמלטו אף הם. הכוח הראשון של הבורחים, שמנה 12 איש מלווים באחד הפורצים, עלה על אחד הטנדרים והחל בנסיגה. שתי היחידות הבאות (29 בורחים ו-8 פורצים) נקלעו לקשיים כאשר הטנדר השני נתקע בדרך. חלק מהבורחים והכוח הפורץ ניהלו תגרות עם ערביי עכו שניסו לעצרם, לבסוף הצליחו להניע את הטנדר בעוד האחרים עלו למשאית. כל הכוח המשיך בנסיגה כמתוכנן. לאחר חציית הכביש הראשי, הבחינו בשניים מהבורחים שהשתייכו לקבוצה הראשונה. מדבריהם הסתבר כי אירע אסון לכוח והוא נפגע קשות.
בשחזור שלאחר מעשה, הסתבר כי במקרה התרחצה אותה שעה בים, דרומית לעכו, מחלקת חיילים מהדיביזיה המוטסת ה-6. לשמע קולות הנפץ והירי, חשו החיילים עם נשקם וחסמו את הכביש המוביל לחיפה. הטנדר ובו הבורחים הגיע בטעות למחסום ונפתחה עליו אש. הטנדר נפגע ויצא מכלל פעולה. מפקד המבצע, שהבחין במתרחש, חש למקום וניסה להטעות את הבריטים. משלא הצליח, פתח עליהם באש ממקלעו וחיפה על נוסעי הטנדר שניסו להיחלץ. הם ניסו להשתלט על משאית בריטית ומשאית ערבית, והדבר עלה בידם, אך הנהג היחידי בכוח נהרג והם לא הצליחו להתניע את כלי הרכב. בהמשך הקרב נהרג דב כהן, ושאר האנשים נהרגו, נפצעו ונפלו בשבי. רק שניים הצליחו לחמוק ולהימלט.
השבויים הובאו לתחנת המשטרה בעכו, לאחר שהבריטים היכו אותם באכזריות. לא הוגשה להם עזרה רפואית, וכמה מהם נפטרו מפצעיהם. במהלך המבצע בוצעה שגיאה נוספת, כאשר לא ניתן אות לנסיגה. שני כוחות החסימה (5 לוחמים) הסמוכים למבצר המתינו בעמדותיהם, עד שהוקפו בכוחות צבא. לאחר שאזלה תחמושתם, ניסו להימלט, אך נלכדו על-ידי המשטרה בסיוע אזרחים ערבים.
שאר הבורחים, ואנשי כוח הפריצה שאיתם, הצליחו להגיע לעת ערב לאזור קיבוץ דליה. אחד מהם היה פצוע בבטנו ונפטר. שני כלי הרכב וגופת ההרוג נמסרו לחברי המשק. הכוח עצמו הגיע לאזור בנימינה בשעה 23.00, ועד מהרה הוחל בפיזור האנשים למקומות מסתור. הבריגדה הראשונה של הדיביזיה המוטסת החלה מייד בחיפושים מקיפים בצפון הארץ, אולם איש מן הבורחים לא נתגלה. 69 מן הבורחים הערבים נלכדו או הסגירו את עצמם. רבים מהם הצליחו להימלט, כיוון שזכו לסיוע מן האוכלוסיה הערבית, שסיפקה להם מחסה ובגדים אזרחיים.
בסך הכול הצליחו להימלט 29 לוחמים (22 חיילי אצ"ל ו-7 חיילי לח"י). אחוז האבידות היה גבוה מאוד: 9 אנשים נהרגו (3 מבין הפורצים ו-6 מבין הבורחים), ו-11 נלכדו; שלושה מבין הנלכדים הוצאו להורג בתלייה. היתה זאת מהלומה כבדה לארגוני המחתרת, ששכלו כמה מטובי לוחמיהם ומפקדיהם. אבידה קשה במיוחד היתה לאצ"ל, שאיבד את דב כהן - הטוב שבמפקדיו הקרביים.
ערכה של הפעולה היה כפול: מוראלי ותעמולתי. הפעולה פגעה ביוקרת כוחות הביטחון הבריטיים והעלתה את מוראל לוחמי המחתרת. בפעולה שוחררו מהכלא כמה מן הלוחמים הנועזים ביותר. סיפור פריצת כלא עכו עורר הדים רחבים בכל העולם, וסופר על "גיבורי הארגון (האצ"ל) שפרצו את החומה שנפוליאון לא הצליח להבקיעה".
המבצע תואר כ"פריצת בית-הכלא הגדולה בהיסטוריה", ואפילו רדיו מוסקבה מסר תיאור מפורט על פריצת כלא עכו.

מתוך הספר "בעקבות לוחמים"
מאת ההיסטוריון אריה יצחקי.