סגן גבריאל בקשט ז"ל

החבר והמפקד

(מכתב פיקודיו לאשתו, צלה)

בלב כבד כותבים אנו לך. וכי מה נכתוב, ואין מילים להביע את גודל צערנו, ואת אשר ברצוננו לאמור. ננסה בכל אופן להעלות זכר מפקד וחבר שנפל ואיננו. כה מוזר - הן אתמול עוד חי עמנו. ניצנים לנגד עינינו דמותו והחיוך הלבבי השפוך תמיד על פניו. נתקלנו בחיוך זה בשעות הראשונות לבואנו, והוא ליווה אותנו עד לאותו יום גורלי. כדרך חניכים - תהינו גם אנו על קנקנו, ולא נזקקנו לזמן רב כדי לאהוב את גבי כאדם - וחבר.
אהבנו אותו - כי מסירותו לא התבטאה במילים גרידא. היה בכיתתנו איש מילואים, שנקלע בין סטודנטים והיו לו בעיות מבעיות שונות. לא כל המפקדים הבינו לאותו בחור, נגרמו לו אי-נעימויות רבות. היה זה גבי שהקדיש לו את תשומת הלב הדרושה, והוציאו ממצבים בלתי נעימים אלו.
חניך אחר - בוטלה חופשתו. וגבי הלך וטרח, עד שהשיג אישור להוציאו עם שאר החניכים. אין אלה מקרים ספורים בלבד. יש לספר עוד ועוד ותקצר היריעה.
רק בשטח אחד החמיר גבי, וזה היה בשעת האימונים בשדה. אך ידענו לקבל גם את גערותיו בשקט וללא טרוניות; ידענו כי גערות חיבה הן, הבאות מלב דואג.
ידוע לנו היטב כמה היה קשור אליך. זכור לנו לילה אחד, כאשר יצאנו עמו למארב, בקרבת הגבול. אז גילה לנו את תוכניתו להביאך ולהראות לך כיצד הוא מעביר שעור.
מפעם לפעם, עת היה מזדמן לגבי להיות עם אחד מאתנו, היה מספר לו לפתע כמה מצרות היום-יום שלו, כגון: תאריך שחרורו מהקורס, הפצע בבוהן וכד'. דברים פעוטים, כגון אלה, הם הם שיצרו את הקשר החם והלבבי שבינו לבינינו.
ביום א' שלאחר ראש השנה תשט"ז חזרנו לבסיס, ובו בלילה זזנו לדווימה. את מסדר היציאה לכיתה ערך גבי. זכור לנו מסדר קפדני זה, עת הקפיד על כל פרט ופרט בציודו של כל אחד מאתנו.
למקום הסדרה הגענו בשעה מאוחרת. גבי קבע את מקום אהלי הסיירים, ולא פנה לישון עד שהאחרונים סיימו עבודתם. למחרת השכמנו קום, ולאחר ארוחה קלה נערכנו ליציאה. האנשים חולקו לחוליות, שלא לפי סדר הכיתות הקבוע. גבי דאג לכך, שאנשי כיתתו ימצאו בחוליתו. כשמדריך אחר רצה לקחת אדם אחד מכיתתו, עמד גבי על כך שאדם זה יצא אתו.
לפני צאתנו לדרך מסר גבי הוראות אחרונות לסיור. גבי שרוי היה במצב רוח עליז במיוחד, והחיוך לא מש משפתיו כל אותו בוקר. "במקרה של התקלות - סמכו עלי", אמר גבי, ואכן סמכנו עליו. מיד עם היציאה, פיגר אחד מאתנו, וגבי המריצו ועודדו כל הזמן להמשיך. הוא הצליח בכך, ואותו בחור הצטרף לבסוף לכיתה.
יותר מאוחר, עת ראינו מרחוק כמה ערבים בעמדת תצפית, ואחד מהכיתה פיגר, זרזו גבי:
- "השג את הכיתה, אינך מתבייש? אתה מבייש את צה"ל לעיני לגיונרים".
הלכנו לאורך הגבול מספר שעות. השמש להטה, והעייפות הורגשה בקרב אנשי הכיתה. לאחר מנוחה קצרה של 10 דקות, בצל עצי-תאנה, הגענו לבור מים. סביב הבור, ישבה אותה שעה כיתה אחרת מהכוח. מובן שכולנו רצנו לבור, אך לפתע נשמע קולו של גבי:
- "לא שותים! תעשו היום מאמץ ותגיעו לבסיס עם מי-המימיה".
עברנו ואדי, ועלינו על גבעה בקרבת הגבול. גבי הושיב את כל הכיתה במדרון האחורי של הגבעה, והוא עצמו, בלויית שנים מהכיתה עלו לתצפית. מעבר לגבול נראו כמה ערבים מסתובבים. שעת הצהרים התקרבה. כל אנשי הכיתה שכבו על המדרון האחורי, וציפו לרגע שיוכלו להתרחק מהגבול, לנוח ולאכול ארוחת צהרים.
לפתע נשמעו מטחי יריות אל עבר הואדי. האויב פתח באש על כיתה שלנו שעברה בואדי. וזו - נשארה תקועה שם. גבי לא איבד עשתונותיו, והחליט כי עליו לחלץ את הכיתה שבואדי מן המיצר. הוא פקד עלינו לעלות לרכס ולתפוס עמדות. התנהגותו היתה קרה עד כדי כך, שנדמה היה לנו, שאלו הם אימונים רגילים, ולא התקלות של ממש.
לפנינו חושה ערבית, שממנו נורו יריות. גבי פקד על המקלע לירות לעברה, ולא הרשה לאיש לירות מבלי שיראה מטרה ברורה. חייל אחד ביקש מגבי והתחנן:
- "תן לי לירות לפחות יריה אחת לעבר החושה".
- "לא", פסק גבי, "אל תירה".
מהגבעה שמעבר לואדי נשמעו יריות; כיתה שניה שלנו פתחה אף היא באש לעבר החושה.
לפתע חלה הפוגה קלה, וגבי החליט כנראה לרכז את הכוח על אותה גבעה. הוא פקד על כיתתו לעבור את הואדי חוליות חוליות, תוך כדי חיפוי הדדי. בדרך שלח אדם לכיתה ששכבה בואדי, לקרוא לאנשיה שיצטרפו אליהם. אך הכיתה שבואדי לא יכלה כבר לזוז בגלל מטחי היריות. האדם שנשלח אליה נשאר גם הוא תקוע עמם.
עלינו על הגבעה. על השלוחה הקדמית הצופה אל שטח האויב, נמצאו כבר שתי כיתות. גבי ערך אותנו במדרון הצדדי, הפונה אל מול פני הואדי. אחד האנשים שאל את גבי:
- "למה אנו משחקים כאן במלחמה? נסתלק וחסל".
- "כיתה נמצאת בואדי," ענה לו גבי, "ועלינו לחלצה ויהי מה". אדם אחר, שהתמהמה לתפוס עמדה כראוי קיבל מגבי טפיחה על ראשו. ואכן היה זה מספיק. הלז ידע איך לפעול. גבי עצמו עלה למקום גבוה יותר, ממנו יכול היה לצפות ולעמוד על מצב הענינים, כדי לקחת את הפיקוד לידיו.
מאז לא ראינוהו יותר. גבי שקל, כנראה, והחליט שעלינו לסגת. הוא שלח אדם ששכב לידו למסור לכיתה פקודה זו. האדם נתקל בסרוב הכיתה לסגת. האנשים לא ידעו שפקודת גבי היא זו. אך פתאום נשמע קולו של גבי שקרא "רוצו אחרי - רוצו".
האנשים רצו תחת מטר כדורים, עד שהגיעו לשטח בטוח פחות או יותר. לאחר זמן מה ראינו פצוע נישא על ידי כמה מחברינו. כשהתקרבו הכרנו את גבי. אך כשראינו שהוא בהכרתו, נרגענו במקצת.
גבי הועלה על הקומנדקר שהגיע למקום. כולנו שלחנו אחריו ברכת
החלמה מהירה, אך הגורל לא רצה - ואל ברכתנו לא שעה.

לוקט מפי אנשי הכיתה