אייל נפל באביב תשמ"ב 1982, וטרם מלאו לו 21 שנים.
היה זה אך זמן קצר לפני "מלחמת שלום הגליל" ואייל אז סגן-משנה, והוא צעיר המדריכים בבית הספר לקציני תותחנים.
כקצין מצטיין ואחראי נבחר לצאת לפעולה מבצעית ונשלח אל מעבר לגבול לבנון למשימות תצפית. אייל שהה במשימתו זו ימים מספר ובצע את המוטל עליו באופן מושלם. אולם ביום כ"ח בניסן, בשעות הבוקר, עת נע על דרך עפר מעל למצוקי נהר הליטני, והוא משקיף צפונה בואכה מבצר הבופור עלה רכבו הקל על מוקש המוות. מה נוראה היתה המכה למשפחה, לחבריו הרבים, לחניכיו הצוערים, ולפיקודיו בגדוד שכה אהבוהו וכבדוהו. למרות היותו קצין צעיר כבר קנה לו שם בחיל התותחנים ומפקדי החיל צפו לו עתידות, אך סיפור חייו נקטע פתאום ואבד אדם ומפקד - משכמו ומעלה.
לאחר מותו הועלה לדרגת סגן.
אייל נולד למחרת ראש השנה תשכ"ב, בן בכור להוריו זיוה ויעקב.
כתינוק ירד עמהם לגור בבאר שבע, נשם כילד, ניכר בעירנותו ותפיסתו המהירה.
כבן שש היה כשעברה המשפחה לנתניה שם למד אייל בביה"ס היסודי "איתמר" ולאחר מכן חלק מלימודי התיכון בבי"ס "שרת". בבית הספר התבלט כנער כשרוני וצמא-דעת. היה מרבה לקרוא והתעניין בכל ולרבות הקדים את גילו בהיקף ידיעותיו וגיבוש אישיותו.
בהיותו בן 16 התיישבה המשפחה ברמת השרון והיה עליו, יחד עם אחותו ואחיו הצעירים, להסתגל למקום החדש, לביה"ס ולחברים.
למרות חששותיו מצא מהר ידידים. בכתתו בתיכון המקיף (שהתמחותה פיסיקה מתמטיקה) התגבשה חבורה של בני נוער רציניים ובעלי ערכים, אנשים כלבבו איתם מצא שפה משותפת ויכול היה לבלות שעות בוויכוחים אידיאולוגיים פוליטיים וחברתיים. בגיל זה התבלטו פי כמה כשרונותיו, תפיסתו המעמיקה וכושרו ללמוד. הוא אהב ללמוד ותחומי התענינותו לא הצטמצמו בלימודי המדעים אלא התרחבו ללימודים ההומניים בהיסטוריה ופילוסופיה. דעותיו הפוליטיות התגבשו גם כן: אהבת ארץ ישראל, הכרה לאומית ואמונה בייעוד הציונות, בחייו האישיים היה צנוע מאין כמותו, הסתפק במועט ולא היו לו דירושת חומריות. בחופשתו לפני הגיוס בחר לעבוד בהקמת גדר הבטחון בבקעת הירדן ובטיולים ברחבי הארץ ולא נסע לחו"ל כרבים אחרים; היה בכך משום הסמליות.
את לימודיו בתיכון סיים בהצטיינות, ואת דרכו בצבא שקל בקפדנות. עקב כישוריו נפתחו בפניו דרכים רבות, אך הוא העדיף את חיל התותחנים: האמין כי זהו חיל קרבי בו יש לקצין תפקיד המשלב ידע מקצועי רב עם פיקוד על אנשים, והזדמנות לחנך ולהנהיג. בסוף 1979 התגייס ואת שרותו עשה במסירות ואמונה, ובכל אשר פנה - הצליח, אך מעולם לא התהדר והמעיט לספר על כך למשפחה ולחברים. אייל היה תמיד עניו, ומעולם לא התפאר בהישגיו.
אחרי כשנתיים של מאמץ קשה ורצוף הן ביחידה קרבית והן בקורסים מפרכים זכה בדרגת הקצונה. מאז שהיה לקצין בגדוד נרתם לתפקיד בכל מאודו, רק לאחר נפילתו סיפרו חייליו כמה בלט כמפקד, כ"מקצועו", כמחנך ש"נאה דורש ונאה מקיים" - הדואג לחיילים ואוהבם באמת קידומו היה מהיר ולא שגרתי. מפקדיו הכירו באיכותו וכך עבר להדריך בקורס הקצינים, שם ניכר בבקיאותו במחשבתו הצלולה, ביסודיות, בכושר להסביר וללמד.
בחג הפסח הצליח להגיע לחופשה קצרה, ומיד חזר לתפקידו המבצעי בצפון, זו היתה פרידתו ממשפחתו וחבריו.
לא זכה אייל באריכות ימים ולא ניתן לו לממש את כל היכולת הטמונה בו, את כל כשרונותיו; אולם חייו אשר חי אתנו, כראוי חי אותם, בחייו הקצרים הספיק להאיר הדרך ולהראות דוגמא לצעירים ולמבוגרים ממנו.