צבי חי עם אביו ואחותו בבית הדוד בחדרה. אף על פי שהמשפחה חיתה בדוחק הכניסו אביו לבית הספר בחדרה, כשהשפה העברית זרה לו לגמרי. הוא למד בשקידה, הבין כל פרט ואף העמיק בבעיות שונות. הוא הצטיין בחריפות שכלו ותפיסתו המהירה.
לאחר שסיים את בית הספר לא המשיך בלימודים ופנה לעבודה. הוא חפץ לעזור לאביו ואחותו, והלך לעבוד, כדי להביא לחם לביתו. ימים קשים עברו עליו עד שהצליח להסתגל לחיים בארץ, לסביבות הזרות בהן עבד. אך תמיד ידע למצוא את השביל הנכון בדרכו.
מצעירותו היה צבי חדור הכרה לאומית. הוא ראה כל דבר בפשטות ותמימות ילדותית. מכאן גם תכונתיו הפשטות והסתפקותו במועט. הוא ידע, כי כל אשר קיבל הושג בקושי, משום כך עבד קשה כדי להשיג את חפצו. לא פעם ביקשהו אביו לא לעבוד יותר מדי; אך צבי לא שמע לו והמשיך בדרכו, דרך העבודה. הוא בחר בעבודות הקשות ביותר, בשדה או בכרם, בפרדס או בפלחה.
צבי היה נער בעל כשרונות, אך מעולם לא התגנדר בהם. היה צנוע ועניו, נחבא אל הכלים.
ככל חבריו היה אף הוא חבר בגדנ"ע. עם פרוץ המלחמה היה בין הראשונים שהצטרפו לשורות הלוחמים. הוא עזב את עבודתו, עזב את ביתו והפך להיות לוחם, והוא בן שבע עשרה שנה. הוא היה מסור למפקדיו ולתפקידיו, השביע את רצון הממונים עליו. נכונותו ותכונותיו המיוחדות חיבבהו על כל חבריו. ואכן, היה צבי ראוי לאהבה זו. הוא השתתף בליווי השיירות לירושלים, ופעמים רבות היו חייו נתונים בסכנה, שכן כוונו כדורי האויב בראש ובראשונה אל היושבים אצל ההגה; וצבי היה נהג.
המכונית אשר ליוותה אותו כל זמן היותו בצבא היתה אתו גם בנפלו. כדורי מוות של מטוס האויב פגעו בו בהפצצת התחנה המרכזית בתל - אביב, בישבו בתוך מכונית צבאית.