לכתוב על אבינועם בלשון עבר, זה מאוד אישי. אחת מתכונותיו של היגון והאבל היא שהם אישיים. את אותו הדבר אנחנו כולנו כואבים. אבל קצת אחרת. אני כאן בעמק מנסה לתפוס את משמעות הדבר שאבינועם איננו, שנפל כאן על ההר מעלי, אולי באופן ישיר בעדי, זה לא נתפס... שמענו הד יריות עמום באותו ערב וקולות נפץ חזקות אחר כך, לא עלה בדעתי שמישהו מכם כאן... לא יכולתי להביט בתמונה שבעתון, כאילו כל הזמן דברה אלי התמונה במבטא המיוחד של אבינועם, רך עסיסי עם החיוך החביב על השפתיים והברק בעיניים, משונה, אולי מפני שמעולם לא ראיתכם במדים נשארתם חקוקים בזכרוני עם החולצות השומריות. ואיך יתכן למות כשאתה בחולצה שומרית?
(מתוך מכתב של אורה)