בת צפורה ויחזקאל. נולדה ביום ז' בתשרי תשל"ו (12.9.1975), בנתניה. בת בכורה למשפחה בת ארבע בנות. ליאת למדה בבית-הספר היסודי "אוסישקין" ובבית-הספר התיכון הטכנולוגי במגמת מינהל. נערה חביבה מאוד, עדינה ורגישה. ביישנית מעט, מופנמת וגם תמימה, שהאמינה בצדק ותמיד לחמה על דעותיה. מחנכת כיתתה זכרה את ליאת כילדה מקסימה, שאהבת האדם והמולדת תמיד לנגד עיניה. בבית-הספר גילתה התמדה, חריצות
ונכונות להשקיע ללא גבול, עד השגת המטרה. חברה טובה, שידעה לייעץ בתבונה, לעזור, לעודד ולתמוך. בין חברותיה בבית-הספר בלטה כנערה בוגרת ואחראית וכך גם נהגה עם אחיותיה הצעירות. ליאת גילתה ידע רב, בקיאות והבנה בנושא היסטוריה ישראלית ואלו חיזקו את זהותה כבת לעם היהודי. בתוכניות שרקמה לעתיד חלמה
להיות מורה לתולדות עם ישראל והציונות. היא נבחרה לצאת במשלחת בית-הספר לסיור במחנות המוות בפולין, משם חזרה עם חוויות חזקות ביותר, שחיזקו את גאוותה כיהודייה וכישראלית. היתה בקשרים חזקים, חמים ואוהבים עם בני משפחתה ובמיוחד אהבה את סבה.
בשלהי חודש יולי 1994, גויסה ליאת לשירות חובה בצה"ל ובתום הטירונות הוצבה לשרת במפקדת קצין חינוך ראשי וגדנ"ע בענף המטפל באוכלוסיות מיוחדות. בדרכה המיוחדת השתלבה ליאת בעבודתה ובתפקידה. ליאת אהבה מאוד את המסגרת הצבאית, קיבלה דרגת רב"ט והקדישה את כולה לתפקידה.
בחורף 1995, התגלתה בגופה מחלה ממארת. ליאת התמודדה במחלתה באצילות
נפש, וגם כאשר גברה המחלה, האמינה כי תחלים, חיזקה ועודדה את הדואגים הרבים ליד מיטתה. ביום ז' בכסלו תשנ"ו (29.11.1995), בהיותה בת עשרים, הכריעה אותה המחלה הנוראה. ליאת הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנתניה. הותירה אחריה הורים ושלוש אחיות - ורד, אביבית ושנית. לאחר מותה הועלתה לדרגת
סמל.
המפקדת של ליאת אמרה דברי פרידה לזכרה: "ליאת, חיילת, חברה ואדם יקר - הגעת אלינו חיילת חדשה, ביישנית, מדברת מעט ועושה הרבה. בדרכך שלך ובנועם הליכותייך קשרת קשרי חברות אמיצים וכבשת מקום בלבנו. כאשר חלית, למדנו להכירך מדרך ההתמודדות במחלתך. היית עקשנית, חסרת פשרות, לא נרתעת ולא ויתרת. עוז הרוח, האומץ והגבורה, העידו על תעצומות הנפש ולרגע לא אבדה לך התקווה. אורח חייך, היווה שרשרת של מעשים טובים: צניעות, מסירות ואהבת האדם. ..."
להנצחת שמה, זכרה וחייה, הוציאו בני משפחתה ספר זיכרון. ובשורות הפותחות באותיות שמה של ליאת כתבו: "לא נשכח, תמיד נזכור/ ימים רבים מלאי אור/ אותך איבדנו, אך את אתנו/ תמיד בלבנו, נר לרגלינו".