קשה להעלות על הנייר את פרקי הזכרונות שלנו. כל זכר מעלה את דמותו לפני, מזכיר לי את האסון הגדול. אבל אפשר ואתנחם אם אשפוך את שיחי על פיסת נייר יבש וארטיב אותו בדמעות.
שנה תמימה היכה נחום בעיר מולדתו לניירות שיגיעו מן הארץ. לבסוף התיאש כמעט וחדל להאמין שיעלה. פתאום, בערב אחד, קיבל את רשיון העליה, "ניירות האושר והגאולה", כלשונו. לא היה אז אדם מאושר ממנו. "בכל הון שבעולם לא אמיר את הדרכיה שלי", אמר.
נחום הגיע לארץ בעיצומם של המאורעות. חוסר עבודה איום שרר אז; יאוש ועצבות ניבטו מפני הפועלים שאתם בא בדברים. אך נחום לא התייאש, אף לא התחרט על עלייתו. עד מהרה הסתדר בעבודה בבציר. אמנם, שכרו היה מועט, אך הוא היה שמח ומאושר.
יחד עם חבריו נכנס בסוד ההגנה. מה מאושר היה כשנתקבל! הגיעו ימי אמונים, לילות של מחתרת. שעה שהתאמן לבש בגדי נוטר, לבל יחשדו בו הבריטים. כך עברו עליו חמש שנות חיים בחדרה. ...ושוב הגיעו ימים של חוסר עבודה. חדשים התהלך נחום והפרוטה חסרה בכיס. אותה עת נהרו מאות פועלים מחוסרי עבודה לנתניה, שהחלה להיות מרכז לתעשיית יהלומים. גם נחום הלך לנסות שם את מזלו. אך הוא לא הצליח ונאלץ לחפש עבודות קשות יותר. נגרות, טייחות, עבודה שחורה, כל אשר ימצא. פגשתי בו לראשונה בבית החרושת לליטוש יהלומים בנתניה.
מיד נקשרנו זה לזו. הוא היה בחור צעיר, שופע חיים, נחמד למראה. אחרי שנה נקשרנו לנצח. שאיפתינו היתה לרכוש לנו בית. התחלנו חוסכים פרוטה לפרוטה. הנה יש ברשותנו כבר חלקת אדמה. רק את הבית לא זכינו לבנות...
בינתים הציעו לנחום לנסוע לארצות-הברית, לאחיו, לעבוד על מנת לחסוך סכום כסף ולחזור. הוא התחיל מטפל בדבר.
אך הנה הגיע ה-29 בנובמבר. יריות הדהדו בדרכי הארץ. כל בחור וטוב נחלץ לנשק. אז הפסיק נחום בסידורים לנסיעתו. לא עלה על דעתו לעזוב את הארץ בשעת סכנה. בבוא תורו התייצב מיד. והבית שחלמנו עליו לא נבנה...