אלבום תמונות
למחרת היום הוצאו כוחות הצבא ממשמר-הירדן, אבל לאחר שאנשי המקום תבעו את החזרתם המידית, שאם לא כן ייאלצו לנטוש את המקום, נענתה המפקדה שב"מחנה פילון", מול משטרת ראש-פנה, לתביעה ובשעה 3:00 הופיעו שוב 2 מחלקות ו-50 איש בערך והחליפו את המגינים בעמדות. כל אותו יום היה יום של הפוגה והמגינים יצאו לשדות לאסוף את השלל. גם ב-8 בחודש (א' סיוון) היה שקט מלא באותה חזית, אבל בשעה 2 אחר חצות שוב עזבו אנשי הצבא את המקום. ושוב - תביעה ומחאה מצד אנשי משמר-הירדן על השארת הנקודה בידיהם של שלושים מגינים תשושים וסחוטים, אך התשובה הייתה: אל דאגה, בחורים, שני תותחים נשארים במחניים לרשותכם וגדוד צבא עומד מוכן בראש-פנה, ובמקרה של צורך יגיע אליכם תוך 10 דקות.
התותחים ואנשי הצבא לא הגיעו ב-10 בחודש (ג' סיוון), שבו התחוללה ההסתערות הסורית המוחצת על נקודת-הגבול: מפקדי הצבא בסביבה... לא שמו לב כי על אף המרחק הקטן המבדיל בין הכוחות העומדים לרשותם לבין הנקודה המותקפת לא יוכלו בשעת התקפה מחודשת להחיש לה כל עזרה יעילה כיוון שהדרך נמצאת בטווח אש האויב. כעבור זמן תועלה האשמה כבדה ועקרונית יותר - מצד נתן אדלר, מפקד ה"הגנה" במקום. ב-7 באוגוסט 1949 (י"ב אב), לאחר שובו מן השבי הסורי, שיגר מכתב אל שר הביטחון ד. בן-גוריון ובו הזכיר, בין השאר, כי בשעתו קיבלנו ידיעות מהימנות ממקורות ערביים, שהצבא הסורי זומם לכבוש את משמר-הירדן והעברנו את הידיעות, אולם גם הן לא מצאו אוזן קשבת. אמנם נשלחו אלינו, כמו קודם לכן, אנשים ששהו ארעית במקום, אך הללו הוחזרו מיד. ובסוף המכתב הוא שואל: "מדוע הבינו עוד באוקטובר 1947 את חשיבות ההגנה על אזור חולתא-אילת-השחר ושלחו שמה כוחות ניכרים, אך הירדן העשוי לשמש מעצור חשוב במערכת ההגנה של הסביבה הוזנח, לא מוקש ולא נוצל כקו-הגנה טבעי חשוב?". ביום ההכרעה של ה-10 בחודש (ג' סיוון) ניצבו אפוא מול ההסתערות הגדולה קומץ מגינים בנשקם הקל.