כרמי, איזה שם בלתי שגרתי. כרמי, איזה ילד בלתי שגרתי. עדיין ידי רועדות בכתבי את השורות האלה ועיניי מכוסות במסך דמעות הנשפכות מאליהן מעיניים אדומות.
בננו כרמי ז"ל נולד בינואר 1951 בנתניה.
לא היינו צריכים לחפש עבורו שם. טבעי היה, שהוא יורש את שם דודו, כרמי גרבובסקי, אשר נפל נגד הפולשים הסוריים במשמר הירדן בשנת 1948.
ביתנו היה בשיכון ותיקים, בית חד-קומתי במגרש גדול. גידלנו בו ירקות ופרחים, עצי נוי ועצי פרי. מסביב לשיכון היו שדות ופרדסים, כך שהיינו קרובים לטבע; וכרמי אהב את הטבע ואת הטיולים בנופי הארץ. כרמי ידע לקשור את הטיולים שערכנו ביחד, עם תקופת התנ"ך, עם דמויות מהתנ"ך, אם זה היה בסביבות ירושלים והגליל או במערות בית גוברין ועוד ועוד.
בכיתה ידע לנצל את קסמו והופעתו הנאה. כולם העריצו אותו והיו גם שקינאו בו, בגלל הצלחותיו עם הבנות.
בגמר לימודיו בבית הספר היסודי, עבר לבית ספר תיכון. חוג חבריו התרחב והם אהבו לבוא אל ביתנו ולערוך מסיבות שבת.
משהתקרב תאריך גיוסו לצה"ל, הוא עבר בדיקה רפואית והיה מאושר שקיבל פרופיל 97 והינו יכול להתגייס לכל חיל. מאותו יום התחיל לחשל את עצמו יחד עם חברו אורי. היו רצים ערב ערב 10 ק"מ ועשו תרגילים שונים עם משקולות לפיתוח שרירים.
"אני לא רוצה להיכשל בטירונות", "אני רוצה להגיע לשם מאומן בכדי שלא אשבר" היה אומר.
ביום גיוסו נפרד מהבית כמו בכל יום רגיל, ללא היסוסים וללא עצבות, כאילו שזה יום ככל הימים ולא יום גורלי בחייו.
מה גדולה היתה השמחה כאשר בערב חזר עם מדים וסיפר שהתגייס לסיירת שקד.
קורס רדף קורס ולשיא הגיע כאשר גמר קורס צניחה וקיבל כנפי צניחה. לאחר כשנתיים שירות, ערב אחד הוא מטלפן מבאר-שבע ובקולו השקט והבטוח אמר שנכנס לכמה ימים לבית החולים בגלל דבר של מה בכך. לא התרגשנו מהידיעה ורק למחרת נסעתי לראותו. נבהלתי ולא האמנתי שאני עומד על יד בני; התברר שנפצע באחת הפעולות נגד הפדאיון וקיבל קרע בכבד. כל דאגתו היתה איך הוא יחזור לכושר בכדי שיתקבל שוב ליחידתו. הוא הבריא.
עוד בהיותו בצה"ל סידר שיתקבל ללימודים קדם-אוניברסיטאיים בירושלים. כשהשתחרר למד באוניברסיטה והכיר חברים, איתם שוטט וגילה את יופיה ונופיה של ירושלים והסביבה. בחופשה היה מדריך גדנ"ע בגימנסיה בתל אביב ואח"כ כמדריך נוער מחו"ל, שבאו לכמה שבועות ארצה לחופשה. לפני ראש השנה החליף את מנהלת אכסנית הנוער "כרי דשא" על שפת הכנרת, שם נודע לו על הגיוס ביום הכיפורים. הוא בא הביתה ונפרד מאיתנו.
איש לא חשב שזו תהיה הפרידה האחרונה שלו מהבית.