א. רבקה גרבובסקי - הגיבורה ממשמר הירדן
אם הבנים - האישה ששכלה בעל, שלושה בנים ונכד
1. בעלה ובנה הבכור נרצחו ע"י פורעים כשירדו לשאוב מים מהירדן, את כרמי בנה הצעיר,
איבדה בקרב, מול עיניה - וגופתו נותרה במקום שבו נפל כשהיא נלקחה בשבי הסורי, ואז
שכלה את בנה השלישי ממחלה. זהו סיפורה של רבקה גרבובסקי, חלוצה שלא ויתרה
לעצמה ולו לרגע. כשנפל נכדה כרמי הי"ד במלחמת יום הכיפורים, כבר לא הייתה בין החיים.
ב. סיפור גבורה - יצחק טסלר
1. רבקה גרבובסקי נולדה בראש פינה בשנת 1898 לאהרן דב פיינשטיין ושרה, ממייסדי
המושבה. שם גם נולד באותה שנה חיים גרבובסקי. השניים התחתנו, וב-1931 הם הצטרפו
למייסדי המושבה משמר הירדן שבגליל העליון. בני הזוג עיבדו שדות, גידלו בעלי כנף
ונולדו להם מנחם, אהרן, ציפורה וכרמי, שזכה לשמו מאחר ונולד בעת נטיעת כרם ענבים.
2. חיים היה פעיל בהגנה, וב-26 ביולי 1938, לאחר שפורעים ערבים הרסו את המתקן שסיפק
מים לאזור, ירד לירדן להביא מים בחביות, עם סוס ועגלה, מלווה בבנו הבכור מנחם. בדרך
חזרה הותקפו השניים ביריות על ידי ערבים, וחיים דחף את בנו מהעגלה וקרא לו להסתתר.
האב נפגע מכדור והמשיך להיאבק בתוקפים, אך בסופו של דבר, השניים נרצחו והובאו
למנוחת עולמים בבית הקברות של משמר הירדן על המצבה המשותפת, נכתב: "הנאהבים
בחייהם ובמותם לא נפרדו".
3. בעת שהתרגש על ראשה האסון הכפול, הייתה רבקה בהיריון, ולאחר כחודשיים נולד בן
הזקונים, שזכה לשם חיים-מנחם כדי להנציח את שני הנופלים.
כשגדל הושפע מאוד מחברו ושכנו הדתי, לוי גרוסמן, והתחזק בשמירת מצוות. לימים הקים
משפחה ענפה וזכה לראות עשרות נכדים ונינים, שרובם למדו בישיבות ושירתו ביחידות מובחרות בצבא.
4. מיכל רינגלר, נכדתה של רבקה ובתה של ציפורה, מספרת כי "למרות קשיי הפרנסה רבקה
דאגה לחינוך ולהשכלה לילדיה. אמי, ציפורה, נשלחה ללמוד בבית הספר החקלאי בעיינות
- ואחיה אהרון למד במקווה ישראל. בכתבה שפורסמה עליה באותה התקופה נכתב כי
למרות האסון רבקה המשיכה לנהל משק לתפארת, וביתה היה ידוע בהכנסת אורחים. היא
גם גידלה ירקות וייצרה גבינה צפתית שאותם שיווקה בצפת, במכירה מדלת לדלת".
5. משמר הירדן שכנה במיקום אסטרטגי, בדרך המובילה בין סוריה לארץ ישראל, ממש
בסמוך לגשר בנות יעקב ששימש לאורך כל השנים מעבר גבול היסטורי. ב-5 ביוני 1948
תקפו הסורים, ולוחמי המושבה החזיקו מעמד. יום לאחר מכן שבו ותקפו - ללא הצלחה.
ב-ג' סיוון, ה-10 ביוני, בוצעה ההתקפה השלישית ומכריעה.
"בשלב מסוים היה ברור שהקרב אבוד, והלוחמים התכנסו בבונקר", מספרת רינגלר. "אלא
שכרמי עלה על עץ, צעק בערבית והתגרה בסורים כדי שיתקדמו והוא יירה בהם. אמא שלו
התחננה שייכנס לבונקר, אבל הוא המשיך להילחם עד שנורה מול עיניה ונפל".
15 מן המגינים נהרגו בקרבות. בין ה-39 שנפלו בשבי היו גם רבקה וכן חתנה, נתן אדלר,
אביה של מיכל רינגלר, ששימש באותה עת מפקד ההגנה במושבה. השבויים נשלחו לכלא
מאזה הידוע לשמצה, שבו קיללו והיכו גם את השבויים וגם את השבויות. גופת הנער, בנה,
נותרה שרועה במקום שבו נפל.
6. כשחזרה מהשבי ביקשה רבקה שבנה, שנחשב "חלל שמקום קבורתו לא נודע", יובא לקבר
ישראל. ב-17 באוגוסט 1950, היא זיהתה בחורבות המושבה את שרידי גופתו והוא נקבר
בראש פינה. חצי שנה לאחר מכן, בינואר 1951, נולד לציפורה ונתן אדלר בן שנקרא כרמי,
על שם הדוד הגיבור.
7. שמונה שנים אחרי המלחמה, בתום מאבק ארוך ומתיש של רבקה וחבריה למושבה
שנהרסה, הסכימה הממשלה להעניק להם זכויות של פדויי שבי, וכן פיצוי חלקי על האדמה
והרכוש שנגזלו מהם. בעזרת הכסף קנו נתן וציפורה אדלר בית בשיכון ותיקים שבנתניה,
ובצמוד אליהם גרה סבתא רבקה.
היה חשוב לה שתהיה גינה גדולה, כמו שהייתה לאביה בראש פינה", מספרת רינגלר. "היא
גידלה עצים שכמוהם לא היו אז בישראל, כמו אפרסקים ואפרסמונים. היו גם צמחים
מיוחדים כמו מלפפון מטפס ובמיה. מהפרחים של הוורדים שלה היא הייתה מכינה מרקחת.
בכבוד רב,
רו"ח חיים יואבי רבינוביץ
יו"ר מטה יהודי לאומי