בתמוז תרצ"ח נרצחו סבך חיים ודודך מנחם בשובם מהירדן כשהם מובילים חביות מים. כעבור 10 שנים, בסיון תש"ח, נפל שדוד, בנהלו מלחמת יחיד נגד קלגסים סוריים רבים, דודך כרמי ובאותה עת הלכו סבתך רבקה ואביך נתן לשבי הסורי.
וכעבור 15 שנים, בתשרי תשל"ד, לא שבת אתה, כרמי, ממערכות ישראל. בסתרי הגיגנו קיווינו לראותך עם שוך הקרבות, לראות בבואתך הבהירה, את תמימות עלומיך, למרות כל המקובל וההגיוני כביכול, טפחנו בלבנו תקוה, כי יום אחד נסב יחד ונאזין לדבריך הנאמרים בשקט, בכנות ובצנעה. לא איתרע מזלנו וגם לא קרה לנו הנס. חזרת הביתה עטוף גלימת דגל הלאום.
ניצב אתה היום על אותו שביל הדמים, עטור התהילה והיגון, בו התחילו לצעוד לפני 36 שנים במשמר הירדן סבך ודודך, בו החרו החזיקו דודך, סבתך והוריך, אף שמך קרא על אחד מדודיך, הרי הוא כרמי בן חיים ורבקה.
גדלת בבית שופע אהבה, אהבה לאדם, אהבה לאדמת מכורתנו, אהבה אשר סוככה עליך בעד תלאות היום האפור, אך לא היה בכוחה לשמור עליך בפני הכופרים בעצם זכותנו לחיות כאן, משמע - לחיות בכלל.
כרמי, אולי הנך אבוקת המאסף על אותו שביל הדמים ?
פקח עיניך התמימות וראה: האין שביב אור מפציע בעד חשכת השכול, שביב אור המבשר תקופה לעמנו, בו יחדלו אבות לומר "קדיש" חודשים לבקרים על קברות בניהם ? אין בפי נחמה להוריך השכולים, אך אם אמנם כן יהיה, תהא זו נחמתם.
אין אנו נפרדים ממך, כרמי, מעבר למגבלות המודע יודעים אנו כי חיה תחייה בינינו ואנו נהיה אתך.