טהור-לב ויפה-מראה
ערב חשוך ירד על השכונה הקיצונית של בת-ים. עמדנו לא הרחק מן הים, ברחוב השקט. לכאן לא הגיע שאון תל-אביב הסמוכה, אפילו אורות רחובה המרכזי של בת-ים לא נראה מקצה רחוב סוקולוב פנינו לרחוב יוספטל. רוח ים חזקה נשבה, ואנו עצרנו רגעים מספר ליד הבית, אותו עמדנו לבקר הערב. הרוח גברה. ידענו שזו הרוח הבאה מן הים הקרוב, שגעש הערב, לאחר שעתיים, כאשר יצאנו מן הבית - ידענו כי אין זו רוח-ים קרוב, אלא רוחות הבאים מהרי יהודה, צפונית לירושלים.
צעדים כבדים נשמעו קרבים. אדם כבן חמישים-וחמש או ששים קרב. לבוש חולצה מתנופפת ברוח, יד אחת תקועה בכיס המכנסיים, היד השניה מחזקת בכיפה לבל תעוף מעל לבלורית המכסיפה.
מר יצחק גלעדי מזמיננו להכנס לביתו. בית בודד, מטופח, גינה סביב-סביב: עבודה מאומצת, ניכרת כאן, של מלחמה בחולות הים הקרוב. נכנסנו. אורות נדלקו, ואנו יושבים ומשוחחים עם מר יצחק גלעדי:
- היה זה ביום השלישי בשבוע, י"ג באייר, 23 במאי, בשעת ערב מאוחרת דפק מישהו בדלת. השאיר הודעה דחופה. לאחר-מכן החל "דודי" שלנו לארוז את חפציו אל תוך ילקוט-צד, לבש בגדי חאקי, חיזק את הכיפה הסרוגה שעל בלוריתו הבהירה-הבלונדית, נטל כיפה נוספת לכיסו, הטמין את תיק התפילין בכיסו, והיה מוכן ללכת למקום שנקבע. היה זה בעצם ימי-המתיחות וידענו שיש גיוס של רוב אנשי המילואים. "דודי" סיים את שירות החובה שלו, בגדוד-צנחנים, בערב ראש-השנה. במשך חצי שנה לא נקרא למילואים, זו היתה הקריאה הראשונה. כחצי שעה לאחר חצות-לילה נשק "דודי" לאמו, לאחיה לאחותו - הפטיר רק: "שלום, יהיה טוב" - ויצאתי ללוות אותו. הלכתי לשמאלו כרבע שעה. לא דברנו כמעט ולא כלום ברחוב האפלולי של אחר-חצות, נעצר - נשק לי, לחץ ידי - והחל מתרחק בצעדיו החזקים, שהדם נשמע היטב. עוד עמדתי שעה קלה, הבטתי אחריו, ראיתיו צועד באומץ כשכיפתו הסרוגה לראשו - התרחק, התרחק.
כך היה מר יצחק גלעדי מספר והולך על בנו דוד ("דודי") גלעדי. מעלינו בערה מנורת-חשמל חזקה, ולא הרגשנו אלא אפלולית וכאב. העיניים, הדמעות שבעיניים - הן המסגירות אותך, את ההרגשות שבלב. בחדר הסמוך ישב אחיו הצעיר של דוד, הוא פרץ. רק מפעם לפעם היה נכנס לחדר, מביא לפנינו מכתבים ותמונות המזכירות את האח שנפל בקרבות על שחרור ירושלים. האם לא היתה בבית. דומה אני שכך כיוון האב, שכן כל שיחה אודות הבן מביאה את האם להתרגשות שאין אחריה מנוחה. גם האחות הצעירה, שרה, נעדרת מן הבית, הלכה לבקר את אחותה הנשואה, מרים קפון, המתגוררת בבני-ברק. מספר האב:
- כן, זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את "דודי". באותו חצות-לילה, באמצע הרחוב הראשי, כשהוא התרחק והלך - צועד לבוש חאקי, כשילקוט-צד תלוי על כתפו והכיפה הסרוגה על בלוריתו הבלונדית-הבהירה.
ומאז לא ראה עוד האב את בנו, גם לא האם, גם לא האח והאחיות. ימי המתיחות ריתקו את דוד גלעדי אל מחנה האמונים, שם התאמן יחד עם חבריו הצנחנים. חודש ימים לפני כן חגגה המשפחה את יום-הולדתו העשרים-ואחד. ישבו כולם יחדיו וסיפרו על ימי ניסן של שנת חש"ו בתל-אביב, כאשר גדלה משפחת גלעדי, בעוד האב פעיל במחתרת הארגון-הצבאי-הלאומי. עתה - כאשר המתיחות בארץ גברה, שמחה המשפחה על מכתבים קצרים וגלויות מעטות שהגיעו דרך הדואר-הצבאי. באחת הגלויות שקראנו, כתב דוד גלעדי: "נקווה שהכל יהיה בסדר, ונגמור איתם פעם אחת לתמיד".
ואז פרצה המלחמה. דוד גלעדי נלחם רק לילה אחד, אותו לילה שנכבשו סביבות חומות העיר-העתיקה. למחרת היום, כאשר נאמרה תפילת "קדיש" ליד הכותל-המערבי המשוחרר - הגו חבריו בידידם שלא עמד עמם אותה שעה. דוד גלעדי כבר לא היה בין החיים.
בהשפעתו של דוד
יצחק וטובה גלעדי יוצאי צ'כוסלובקיה הם. יצחק הוא יליד אוז'הורוד, היא אונגואר; טובה היא ילידת דונה-סרדאהל שליד בראטיסלבה. שניהם יוצאי משפחות חסידיות, מקפידות על קלה כחמורה. שניהם - צעירים היו בבואם ארצה, והמושכות נתרופפו, תחילה החלו מקילים בקלות, לאחר-מכן גם חדלו לקיים חמורות. רוח חדשה אפפה אותם - רוחו הלוחמת של זאב ז'בוטינסקי וחבריו, סיסמת "רק כך" בכיבוש המולדת אפפה את כל בני המשפחה. אותו דוד, אח האב, שחבר פעיל היה באצ"ל, ונפצע באחת הפעולות - היה סמל לזאטוטי משפחת גלעדי. ובינתיים גדלו הילדים, שני בנים ושתי בנות. רוח של לאום ולוחמה היתה כאן, רוח של תורה ומצוות נעדרה עדיין. ואז העתיקה משפחת גלעדי את מושבה מתל-אביב לבת-ים. רוח אחרת החלה נושבת.
את מר אפרים סומפולונסקי, איש החינוך הותיק בבת-ים, פגשנו והוא מלא רגשות אודות דוד גלעדי תלמידו, אפרים סומפולינסקי יודע את נפש תלמידו, יודע גם את נפש הוריו; הוא עצמו משרידי הפלוגה הדתית שנלחמה במלחמת-השחרור, ורוב חבריה לא חזרו מהקרב. מספר לנו מר סומפולינסקי, מחנכו של דוד גלעדי:
- כנראה שהוריו של דוד גלעדי ביקשו בית-ספר משובח לבנם, והביאוהו אלי, לבית-הספר הממלכתי-דתי בבת-ים. שונה היה דוד מרוב חבריו בכיתה. לא שהבריק בגאונות, אלא שהיה מן המשובחים שבתלמידים, אף עלה על הסובבים אותו בכנות ובמרצו הרב. טיפוס של לוחם ועומד על דעתו היה דוד. בכל חברה, בין חבריו בכיתה, בין חבריו בתנועת-הנוער אליה השתייך, ואף בבית-הוריו - עמד על דעתו. עוד בטרם יגיע דוד לגיל מצוות - החל מקפיד ומקיים כל שצווה בבית-הספר. כאן ראה שאין הדבר עולה בקנה אחד עם הנהוג בבית-אבא - והחל מאבק, שאביו ואמו, אחיו ואחותו, נכנעו בו בנפש-חפצה: דוד הפך את הבית לשומר מצוות. האב חזר לחשוב ולעשות כאשר זכר מבית-אבא, ובאם חזרו ונתעוררו רגשות "יידישע מאמע", וכרחם אם על בן חושב ומרגיש, החל הבית מתנהל ברוח סבא וסבתא שבאונגוואר ובבראטיסלבה: שבת ומועד, ושולחן-כשר וכל שסובב שולחן-ערוך. ובדוד, שהחזיר את רוח התורה והמצווה אל בית הוריו - נתלכדו תכונות רבות: מזיגה מעוררת עניין של רגשות ועדינות, של עמידה על הדעת ועל הדת. השנים שהיה דוד במחיצת הכיתה שחינכתי - הביאו לכך שאהבתי אותו, ואהבה זו לא קמלה אף לאחר שנים. עוררתי אותו להמשיך בלימודי קודש, ובהשפעתי החל לומד בישיבת "מרום-ציון" בירושלים. ברם, קשריו לבית אבא-אמא גברו, געגועים פקדו אותו והשפיעו על רוחו - ולאחר שנת למודים ב"מרום-ציון" שב אל בית-הוריו לבת-ים. גם כאן - שונה היה דוד גלעדי מכל חבריו. רוב חבריו לא קיימו מצוות - דוד התבלט ביניהם בדתיותו. הקפיד על ארבע כנפות, על כיסוי ראש, על תפילה במועדה, על שמירת-שבת. תחילה לעגו לו חבריו הצעירים; לאחר מכן כיבדוהו, העריצוהו. ראו כי עולה הוא עליהם בדעתו. והוא בריא היה ברוחו ובגופו. בבוא יום-הפקודה התגייס לצנחנים.
חוזרים אנו לשוחח עם האב. מספר מר גלעדי: -
- בשוב "דודי" מישיבת "מרום-ציון" הביתה, מלא רגשות וגעגועים היה. הוא לא ניתק עצמו מלמודים. השלים לימודיו התיכוניים בבית הספר התיכון "בית וגן", והיה ידוע בין בני-מחזורו כמי שמקפיד על קיום מצוות בגלוי ובסתר. ואז - התגייס לגדוד צנחנים, וסיים את שרותו ללא תקלות. בתום לימודיו ושרותו הצבאי ביקש להמשיך ללמוד באוניברסיטת בר-אילן. במכתב ההמלצה שכתב מורו ומחנכו, מר סומפולינסקי, לאוניברסיטת בר-אילן, נאמר: "כמחנך הנער דוד גלעדי במשך שלוש שנים, וכאדם שליווה אותו גם משך השנים שלאחר-מכן, יכול אני רק להמליץ עליו במיטב ההמלצות כדי שיאופשר לו להמשיך בלימודים האקדמאיים. - ידידי ותלמידי זה מאוד חברותי ואחראי, כמו-כן הנו בחור דתי בהכרה, רציני ויודע מה שלפניו. אשמח מאוד לראותו לומד, ומשוכנע אני שייצא ממנו גדולות הודות לכשרונותיו ולחריצותו".
ההורים לא זכו עוד לראותו ממשיך למודיו, גם לא מחנכיו וידידיו. עתה עומדת בפני ההורים בעייה חדשה: האח הצעיר פרץ אף הוא רוצה להתגייס לצנחנים, והלב פועם...
ההורים לא זכו לראות את בנם, דוד - הוא "דודי" - ממשיך בלמודיו. האישור של אוניברסיטת "בר-אילן", הגיע לבית-הורים כאשר הללו ישבו נמקים באבלם וביגונם - מכניסים פרוכת רקומה לבית-הכנסת "נועם אלימלך" שבבת-ים, לזכרו של "דודי"; בונים "עמוד" בבית-הכנסת של "בני-עקיבא" לזכרו של "דודי"; קובעים לוח-זכרון על-שמו ב"מדרשית נועם" שבפרדס-חנה.
בית בן קומותיים
בבית-הכנסת "נועם אלימלך" שבבת-ים פגשנו בחברו הטוב של דוד גלעדי, אלי פייל. יחדיו למדו בבית-הספר היסודי, יחדיו שרתו בצה"ל, יחדיו יצאו ל"אי-שם" בימי המתיחות. מספר לנו אלי פייל:
- שנים רבות היינו יחדיו, חברים טובים. יחדיו התפללנו כאן בבית-הכנסת או במנין שב"בני-עקיבא". אני זוכר היטב אותו לפנות-בוקר של י"ג באייר, 23 במאי, כאשר גוייסנו. נפגשנו בגבול בת-ים - יפו. כאשר האיר השחר שאלני "דודי": היכן נתפלל? כאשר הצעתי להתפלל ביחידות, לא הסכים. הוא ידע מקום בית-כנסת קטן ברחוב צדדי ביפו, לשם ניגשנו והתפללנו כשאנו עומדים על גג בית-הכנסת. בפלוגה ששירתי אני היו עוד חיילים דתיים ולא הרגשתי כל קושי; ברם בפלוגתו של דוד היה הוא הבחור הדתי היחידי, חבוש הכיפה הסרוגה - והיה מתבלט לשבח בכל שפלוגתו עסקה. הם ידעו כי עוד בקיץ 1965 סיים הוא קורס מכי"ם וידע מלאכת הצבא כהלכה. אותו בוקר הועברנו ל"אי-שם". ימי המתיחות ארכו בלי קץ. הקשישים שבינינו הרבו בוויכוחים פוליטיים, השמיצו שר זה - היללו שר אחר; הצעירים שוחחו בכוחם של כלי-הנשק ששכנו סביב-סביב. אך ימי-הצפיה לבלתי-נודע ארכו - והרוח נפלה לרבים. ואז בא יום החמישה ביוני. חשבנו כי נועבר מיד לחזית המצרית. מנועי המכוניות והטנקים נתערבבו בקולות הטרנזיסטורים שחידשו-חדשות. ואנו ממתינים. לא ידענו "מה הולך" במפקדה. לפתע הגיעו אוטובוסים. ואנו נוסעים. ה"חברה" נראתה מאוכזבת: במקום דרומה - נוסעים צפונה - והיכן נצנח? לפתע פנו האוטובוסים מזרחה - וקול החברה יוצא: עולים לירושלים! פרצנו בשירת "ירושלים של זהב".
אלי פייל משתתק. כמו עובר למקום אחר ורחוק - מתחיל הוא בתיאור בואם לירושלים. מספר פרטים על פגישות עם לוחמים ירושלמיים ועם אזרחים מסתתרים עקב ההפגזות הבאות מעבר לחומת-העיר-העתיקה. מספר פרטים על היערכות הפלוגות, על כלי הנשק ועל מפקדים חדשים. ועל "דודי" גלעדי מעיר הוא:
- כאשר שמע "דודי" שעולים אנו לירושלים, קפץ משמחה. הוא נראה רציני ונרגש בשירו "ירושלים של זהב". כיתתו של "דודי" צריכה היתה לכבוש את השכונה האמריקאית תוך פריצה ליד שער מנדלבוים אנו - פנינו לכיבוש שייך-ג'יראח.
כאן תיאר אלי פייל את המערכה - בה נשפך דמם של רבים מחבריו: ולבסוף בא הסיפור על הבית בן-הקומותיים... היחידה של "דודי" שכבה מאחורי האבנים, לא יכלו להרים את הראש, לא יכלו להתקדם - ממול ניצב בית בן שתי-קומות, שממנו צלפו בלי הרף. כבר היו נפגעים - והיחידה מרותקת היתה אל מול הבית בן-הקומותיים שירק אש-תופת. כבר היתה השעה ארבע או חמש לפנות-בוקר של יום-שלישי, היום השני למלחמה - חומות העיר העתיקה לא נראו, הם נסתתרו מאחורי בתי-האבן המרווחים של השכונה האמריקאית, במורד רחוב צלח-א-דין ודרך שכם. וכאן מרותקת היתה היחידה, נתונה לכדוריהם של הצלפים הירדנים, שנתבצרו בבית-האבן בן הקומותיים. ואז באה התושיה מפי "דודי" גלעדי. הוא הציע עצמו לעבור בסתר לבית-האבן בן הקומותיים, כדי "לטהרו". ביקש אך חיפוי של אש מכליהם של שנים מחבריו. "דודי" זחל על בטנו, אחריו זחלו שנים מחבריו. הם הגיעו עד לפתח-בית-האבן - פרצו. פרץ קרב פנים-אל-פנים: ששה לגיונרים ערבים נורו בקומה התחתונה. עוד מחצית התריסר נותרו בקומה העליונה. "דודי" הסתער ופרץ קדימה, לקומה העליונה - המית את הנותרים. אש-התופת של הלגיונרים נשתתקה. אנשי יחידתו של "דודי" החלו מרימים ראשיהם, מתחילים להתקדם. ואז הופיע "דודי" בפתח הקומה העליונה של הבית, ממהר לרדת במדרגות כדי להצטרף אל חבריו. צלף בודד שעמד נסתר בבית מרוחק, צלף - ופגע. "דודי" נפל על המדרגות מתבוסס בדמו.
מוסיף החבר ומספר:
- אני עצמי לא ראיתי את דוד נופל על המדרגות. ראו זאת רק שנים-שלושה שעמדו ממול. אך אני התקרבתי כאשר שני חברים הוציאו דלת מציריה בתוך בנין-האבן (אלונקות כבר לא היו לנו; הן היו כבר תפוסות על-ידי פצועים והרוגים קודמים), השכיבו את הנופל על המדרגות לאורך הדלת, והובילוהו אל מקום המאסף, כאשר עברו על ידי ראיתי את בלוריתו הבלונדית של השוכב. ידעתי שזה "דודי" גלעדי. הוא היה מת. רק הדם עוד תסס, עוד חי.
זוכרים אתם איך כתב המשורר אורי-צבי גרינברג:
החיים בזכותם אומרים:
הם היו בהירים רוננים... קולם נדם.
בני גזע דוד שנפלו וחרבם בידם.
ופשוטים וחמודים כדוד הנער ממשפחת הרועים.
והם יודוך עפר, א-להים.
עפר גוללם אינו עפר מות.
ממין-זה עפר יצרת קדם אדם.
ממין זה הר הבית העפר והסלע -
הם יודוך עפר ממין זה. הם אלמות.
אין אמת זולתם ואין דוד מלבדם,
ואנחנו ביקום זולתם אינם אלא
חיים - בזכותם, בזיום גם נזכר.
המביט לקברם חדל להיות עבד - - -
למופת עד לנפילתו
דוד גלעדי נפל ביום השלישי בשבת עם שחר. למחרת היום, כ"ח באייר, בעת שחבריו הצנחנים שחררו את הר-הבית ואת הכותל-המערבי - הובא "דודי" למנוחת-עולמים. בעת הקבורה רק לחשו מעט מחבריו שנכחו: - הוא היה בעל מזג טוב; הוא נראה נוקשה והיה בעל נפש עדינה. כאשר בישרו דבר מותו למפקד גדודו, אמר: הוא לחם בלהט, באופן בלתי רגיל.
את בשורת איוב הביאו, אנשי-משלחת רשמית, אל בית משפחת גלעדי בבת-ים ביום ראשון שלאחר-מכן. שעת אחר-הצהרים היתה. האם היתה בבית ואתה הבן והבת הצעירים. האב היה במלאכתו באחד ממפעלי "עלית" בלוד. לשמע הבשורה הרעה - נתעלפה האם, נזדעזעה - ומאז לא חזרה למרגועה. גם החודשים שעברו מאז לא הרגיעוה. הבן סעד אותה שעה קשה באמו, הבת הזעיקה את האב מעבודתו. ומאז - נושבת רוח סערה מעל הבית: רוח ים סמוך ורוח הרים שמצפון לירושלים. כשבוע ימים לאחר הקרבות, עלה האב לירושלים. קפא בראותו את המדרגות הקדושות, עליהן נשפך דם בנו היקר. האם לא נרגעה עוד, גם היום.
עתה נשאר החלל בבית. רק מכתבי התנחומים נותרו להתיחדות עם הבן. כותב ראש-ישיבת "מרום-ציון" בבית-וגן שבירושלים: "דואב נפשנו לשמיעת הבשורה המעציבה על מותו בגבורים של בנכם יקירכם-יקירנו דוד, הי"ד, אשר קידש שם שמים במערכות ישראל, זכרו הקדוש ינשא בגאון בלב ובפי מחנכיו-חבריו לאורך-ימים". כותב שר-הבטחון רב-אלוף משה דיין: "רב-טוראי דוד גלעדי ז"ל נתן את חייו למען מולדתו. הוא נפל בקרב שנערך ליד המושבה האמריקאית בירושלים העתיקה, ביום השלישי כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.67). - דוד ז"ל ביצע את המשימה שהוטלה עליו - למופת, עד לרגע נפילתו. הוא היה נאמן לתפקידו ולחבריו". השר מנחם בגין כותב למשפחה: "המקום ינחמכם, משפחת גלעדי היקרה. בנכם דוד - זכרו יחיה לעד בתולדות עמנו. - - - מדמו הקדוש צמחה לישראל ישועה גדולה. גבורתו ונכונות ההקרבה שלו ישמשו דוגמא לנוער העברי, לא רק בדור הזה, אלא גם בדורות הבאים. בזכות בנים כאלה, יצא עמנו מעבדות לחרות, בזכותם הוא חי ויחיה". אל האם השכולה כתב הסגן בני, קצין צנחנים, מחבריו של דוד גלעדי: "אני יודע שקשה לדבר איתך כעת על שמחה ואושר, וכל מלה שאכתוב תהא חסרת משמעות, אך לעומת זאת אני חש שאני חייב לעשות זאת. עם מותו של דוד הי"ד - איבדתי גם אני חבר יקר. אומרים כי אין דבר בעולם המסוגל לנחם אם שכולה. לפי דעתי, ישנו אחד המסוגל לעשות זאת, והוא חבר לקרב ששיכל הרבה מחבריו ומידידיו. עבורי אין תחליף לבנך".
יצאנו את בית משפחת גלעדי, הניצב לא הרחק מהים. אפל-אפל היה הלילה השוכן בשכונה הקיצונית של בת-ים.