מפעל לעיבוד עורות "עליון" הוקם ע"י שלושה אחים בשם סרוודיו (עובדיה) מפרטו ע"י פירנצה שבאיטליה.
תכניתם המקורית היתה להקים את המפעל בפתח תקווה. בן עמי שמע על כך , הוא בה עמם בקשר ושכנע אותם שלפני שהם מחליטים סופית, תחילה יבקרו בנתניה.
לקראת ביקור האחים סרוודיו בנתניה, עשה עובד בן עמי הכנות יסודיות כדי שהביקור יניב פירות ושיחליטו על הקמת המפעל בנתניה. למטרה זו גייס בן עמי את איתמר בן אב"י, שדיבר איטלקית טובה וגם היו לו קשרים באיטליה. האחים סרוודיו החליטו לבסוף שהמפעל יקום בנתניה.
מיקום המפעל: מפעל עורות חייב להיות הרחק מאיזור מגורים וזאת בגלל הריחות הרעים שעיבוד העורות מביא. גם את הרוחות המערביות הנושבות ברוב ימות השנה יש לקחת בחשבון. הוחלא איפוא, למקם את המפעל איזור התעשיה של נתניה. בן עמי העמיד לרשות המפעל שישה דונם על הגבעה בפינה צפונית מזרחית ע"י הפרדסים לפני אום ח'אלד (היום רח' היהלום פינת רזיאל).
למרות שהעבודה בעיבוד עורות היא קשה ומלכלכת לא חסרו מועמדים לעבודה והמפעל העסיק כמאה פועלים והביא ברכה ושגשוג לנתניה. אחד האחים אלי סרווידיו, קבע את מגוריו בנתניה.
לשגשוג הגיע המפעל בעת מלחמת העולם השנייה כשהבריטים הזמינו פרוות כבשים לצורך תפירת מעילים לחיילים הרוסים. בית חרושת "עליון" עבד במלוא הקצב כדי לספק את הביקוש הרב של הפרוות.
ביה"ח חרושת עליון היה גורם משגשג ומפתח, אך יצר בעיה שלא מצאו לה פתרון: הסירחון. בתיאוריה היו צריכים רוחות הים לשאת את הסירחון מזרחה. במציאות הרוחות הביאו את הסרחון לתוך נתניה, היה זה מטרד רציני. לאחר הקמת המדינה (בשנות ה-50) ולאחר דיונים רבים ומתן פיצויים חוסל ומפעל.