ויולט דיין ז"ל

אלבום תמונות

שכונה המצויה בחלקה הצפוני של נתניה. בעלי הפרדס ונוטעיו היו חיילים משוחררים ממלחמת העולם הראשונה, יוצאי הגדוד העברי, ומכאן שמו.
בשנת 1927 עלתה קבוצה של מתנדבי הגדוד העברי ובינהם שלמה פרידלנדר - דרור, "אנקל סם", לעמק חפר. הם רכשו שטח אדמה גדול צפונה מנתניה, שהיתה אז רק במחשבות בלבד, ובעזרת האגרונום אברהם פרידמן מראש פינה, נטעו את הפרדס, שנקרא "פרדס הגדוד", לזכר הגדוד העברי של מלחמת העולם הראשונה. (מתוך: בן עמר, חיים, 1992, נתניה עירי).
כך סיפר מר אברהם הר שהוריו עלו מארה"ב בשנת 1932 לפרדס הגדוד על החיים בפרדס הגדוד:
"כאשר איזה יזם זריז נתן לגבעה שבה היתה פעם חורשת האורנים שהיתה אחת הגאוות של פרדס הגדוד, את השם גבעת אביחיל, החלטתי שהגיע הזמן לרשום את קורותיהם של פרדס הגדוד והמושב שצמח ממנו, עין העובד".
"בשלהי שנות העשרים הגיע לביקור בארץ אחד מאנשי הגדוד העברי, מגדוד ה 39 (האמריקאי) בשם סם פרידלנדר (דרור) הידוע בכינוי כ "אנקל סם". סם בא מארצות הברית כדי להגשים שבועה שכמה גדודאים עשו בעת שרותם בארץ בזמן מלחמת העולם הראשונה לבוא ולהתיישב בארץ. אחד האנשים שאתם נפגש היה אברהם פרידמן ממשפחת פרידמן ממייסדי ראש פינה. שגם הוא היה גדודאי. פרידמן למד חקלאות בקליפורניה שבארצות הברית ובזמן הגעתו של סם, פרידמן עסק ביעוץ חקלאי ותווך קרקעות. סם הסמיך את פרידמן למצוא שטח קרקע עבור כמה גדודאים כולל עצמו, כדי להתיישב בארץ. השטח שפרידמן מצא היה של כ 500 דונם על יד הכפר הערבי "אום חאלד". שטח זה השתרע מרחוב עמק חפר של היום במזרח ועד הים במערב. הגבול הדרומי היה בקו ישר לאורכו של רחוב סוקולוב של היום, עד הים. והגבול הצפוני חופף את הגבול הנוכחי בין אביחיל ופרדס הגדוד והמשך הקו הזה מערבה עד הים".
היות ולסם לא היו אמצעים עצמאיים משלו הוא חזר לארצות הברית שם הוא צרף אליו ארבע שותפים גדודאים ציונים בעלי יכולת. זמן מה לפני פרוץ מאורעות 1929 ניטע השטח הראשון של הפרדס, אך בעקבות המאורעות נטשו הפועלים היהודים את המקום והפועלים הערבים הפסיקו את עבודתם. חיים בן יוסף מספר שהוא וזאב אמיתי נותרו לבד. הוא מוסיף שייך סלח, השיח של אום חלד, התבקש על ידי הפורעים מטול כרם להסגיר את שני היהודים בפרדס הגדוד. אחד מהתנאים היה שתינתן להם עזרה להשיג אדמה שעליה יוכלו להתיישב. עם בוא הפועלים נחפרה באר בעומק עשרים מטר ובקוטר של חמישה מטר בערך לבאר הורכב מנוע דיזל גדול. מעל זה נבנה בנין בעל שתי קומות, כאשר מדרגות חיצוניות מובילות לקומה העליונה. פקוח על חפירת הבאר הפעלתו אחר כך היה על ידי זאב אמתי. (הבאר נמצאת בבית הבאר של היום)".
"בית הבאר שימש מרכז לחצר מרובעת כאשר בשלושה צלעותיה היו צריפים למגורים ובצלע הרביעית היו שלושה מבנים עם גגות פח מעוגלים. מבנים אלה נקנו כעודפי ציוד של הצבא הבריטי ושמשו לאורוות ומחסנים. הפועלים הנשואים גרו בצריפים. הרווקים והרווקות גרו בקומה העליונה בבית הבאר, כאשר שמיכות תלויות על חבלים הבטיחו פרטיות אישית. נוסף בקומה העליונה היו שני חדרונים, האחד חדרו של מנהל העבודה אליהו קפלן והשני שמש למשרד. כאשר המנוע עבד, זאת כמעט כל היממה, הבניין רעד כולו".
בין כל דיירי החצר הייתה משפחה עברית אחת, משפחתו של מוחמד. אברהם פרידמן אשר ניהל את עניני חברת פרדס הגדוד עד בואו של סם, הביא את מוחמד מפתח תקוה. שם הוא עבד אצל פרדסנים ותיקים וקנה ניסיון רב בפרדסנות ובייחוד בהכנת משתלות. במשך עבודתו בפתח תקוה למד מוחמד עברית ויידיש, שפות שהוא דיבר יותר טוב מחלק מהפועלים היהודים. הוא עבד בנאמנות ומסירות עד שחברת פרדס הגדוד התפרקה".
"ב -1931 עלתה משפחת סם ולילי פרידלנדר לארץ, עם שלושת בנותיהן: חנה (חרמון) אסתר (אסי) שנהר ורותי (זמיר). הם גרו תקופה קצרה בתל אביב, עד שנבנה בית עבורם בפרדס הגדוד. סם עצמו תכנן את הבית בכשרונות האומנותי כבית ים תיכוני טיפוסי. הבית נבנה כ 300 מטר צפונה לחצר ובית הבאר. עם עלית משפחתו עבר ניהלו של פרדס הגדוד במקום לידי סם. בתקופה ההיא כבר היו כשני שליש משטחו של פרדס הגדוד נטועים. השמירה על השטח הופקד בידי בדוי שהטיל את פחדו על כל ערבי הסביבה, בשם דלהום. הוא ונשיו וגמליו גרו באוהל על גבעת חול שהשקיפה על כל שטחי הפרדסים. בשנת 1932 החליטה משפחתי, משפחת הר, לעלות לארץ. אבי התאכזב מארצות הברית לאחר שהפסיד כמעט את כל נכסיו, כולל ביתנו ב Newark, New jersey זאת כתוצאה מהמשבר הכלכלי שפקד את ארצות הברית החל מ 1929. ההחלטה הייתה שאמי (מרי) שהייתה ילידת ארצות הברית ולעולם לא יצאה ממנה, תעלה עם שלושת הילדים, אברהם, נחמה (רפפורט) ומרדכי כדי לבדוק את קליטתנו בארץ. בינתיים אבי יישאר בארצות הברית לחסל את מעט עסקיו שנשארו. היות ומשפחת פרידלנדר ומשפחתנו היו בידידות מאז שהבעלים שוחררו מהגדוד העברי, וגרו לא רחוק אחת מהשניה בארצות הברית, הוחלט שאמי והילדים יגורו איתם במשך שנת ההסתגלות. וכך הגענו לפרדס הגדוד. במשך התקופה של כשנה וחצי בה חיינו יחד, עבר פרדס הגדוד את אירועיו החשובים. רק חנה פרידלנדר (חרמון) ואני שהיינו בני 10-11 נותרנו לספר כעדות חיה על התקופה ההיא. שאר הילדים היו צעירים מלזכור. כל הדור ההוא פועלים ובעלים נפטרו. האחרון, חיים בן יוסף, נפטר לפני זמן קצר."
"אחת הבעיות הקשות בשנים הראשונות של נטיעת הפרדס היו רוחות הים החזקות שצרבו את השתילים הרכים, נעשו ניסיונות בחומות של פחים או מחצלאות מהחולה על עמודים, אך אלה נכשלו. אחר כך זרע שורות של קיקיון, שצומחים לממדים גדולים במשך זמן קצר, אבל גידולו המהיר הפך לחסרונו כאשר התפשטותו יצא משליטה. שנים רבות עוד עסקו בהדברתו. לבסוף הפתרון היה נטיעת ברושים מסביב כל חלקה. לימים אלה הפכו להיות שדרות ארוכות של ברושים תמירים ואצילים.
בימים ההם לא הייתה קיימת השיטה של היום כאשר קונים שתילים מורכבים במשתלה. בימים ההם התהליך לפרדסן היה מסובך וממושך. זרעי הכנה, חושחש או לימון מתוק, נזרעו במשתלה. כעבור שנתיים שתילי הכנה נשתלו בשטח ברווחים הסופיים של הפרדס. רק כעבור שנתיים הכנות הורכבו בשטח. תקופה זאת היא העדינה והמסוכנת בכל חייו של העץ. הצמיחה היוצאת מהרכב המורכב על הכנה שבירה ומכה קטנה ביותר גורמת הריסתה והפסד של שנת עבודה. כל הטיפולים בשלבי הכנת השתילים היו בידי פועלי פרדס הגדוד".
"האירוע הראשון קרה זמן קצר אחרי שהגענו, זה היה באביב 1932 כאשר כל החלקות הנטועות הורכבו ועיקר העבודה הייתה קשירה ועיצוב ההרכבה הצעירה. יום אחד כאשר הפועלים והפועלות יצאו לעבודה השכם בבוקר לטיפול בהרכבות, מצאו לתדהמתם שבלילה נשברו ההרכבות על שטח של 250 דונם, שהווה למעלה ממחצית השטח הנטע. כל המעשה הזה גרם נזק כספי לחברת פרדס הגדוד בהפסד של שנת גידול אחת.
מיד הוזעקה המשטרה הבריטית שבסיסה היה בטול כרם. הם באו אחרי כשלושת רבעי שעה רכובים על סוסים בלוי גשש ערבי. העקבות היו די ברורות ותוך זמן קצר עלו עליהן, הן הובילו ישר לחירבת בית ליד, כפר שלא היה ידידותי, אך דרכו התחבורה מנתניה ופרדס הגדוד היה עובר יום יום. באותה התקופה הדרך לתל אביב ודרומה או חיפה וצפונה עברה דרך אום חאלד וחירבת בית ליד לטול - כרם, משם היה כביש שסללו הבריטים בשוליו המזרחיים של מישור החוף".
"הסתבר שהשומר שלנו, דלהום, שהיה אמור להטיל את חיתתו על כל הסביבה ישן שנת ישרים במשך כל אותו לילה. כך הוא טען. בפרדס הגדוד מיד הגיעו למסקנות המתבקשות, הוא מיד סולק עם נשותיו ילדיו וגמליו והובאו שומרים יהודים מראש פינה, אברהם הורביץ וירחמיאל גרבובסקי. הם התמקמו עם סוסיהם בתוך מלונת מחצלאות במרכז הפרדס ולנו הילדים הייתה עדנה לבקר במלונתם ולרכב על סוסיהם. לעתים יצאתי לשמור איתם בלילה חמוש בנבוט. מהם שמעתי סיפורי עלילותיהם. שומר נוסף שהצטרף אליהם בשלב מאוחר היה אחד בשם אברמוב שהפליא בסיפוריו על מקום הולדתו בקווקז".
"באשר למבצעי החבלה הזאת, הם לא נמצאו אישית, אך על חירבת בית ליד הוטל קנס קיבוצי על ידי ממשלת המנדט הבריטי.
החיים בחצר היו תוססים וויכוחים נמשכו שעות ארוכות בערבים. רוב הפועלים היו חדורים דעות סוציאליסטיות ותקוותם הגדולה הייתה לעלות להתיישבות ובאמת תוך כמה שנים התקווה הזאת התגשמה".
סיפור מאותם ימים היה כאשר סם פרידלנדר ביקר בשפיה, שם ניתן לו עגל במתנה. העגל היה בגודל של כלב סן ברנרד והוא הוכנס לאוטו והובא לפרדס הגדוד. נבנה בשבילו מכלאה מאחרי אחד המחסנים המעוגלים שהווה את הצלע המערבי של החצר. העגל גדל במהירות ותוך שנה וחצי צמח לממדים ענקיים. עם ממדיו גדל כוחו והוא למד לשבור את גדר הצינורות של המכלאה ולצאת לחצר. אז החלה ההצגה, כאשר התחיל להשתולל בחצר. כתוצאה מכך אנשים רצו למצא מחסה, אך המקום המבוקש ביותר היה על המדרגות של בית הבאר שהיו חיצוניות. מיד נשלח שליח להביא מהמשתלה את מוחמד שטיפל בו. וכך המשיכה ההצגה ממש כמו במלחמת שוורים מוחמד היה נכנס לתוך החצר ובצעדים מדודים ניגש לשור כאשר כל קהל הצופים עוצרים את נשימתם. ואז מוחמד נגש אליו ללא פחד ונעץ בו את עיניו והסתובב ולאיטו חזר על צעדיו ובעקבותיו השור הולך אחריו כמו כלבלב כאשר כל הקהל מריע. ברבות הימים הושם נזם באפו והשור נמכר כפר להרבעה".
"אבל היו גם אירועים מפחידים. יום אחד נכנסו שלושה רועים לשטח העליון של הפרדס ופתחו מס' ברזים כדי להשקות את עדריהם. כתוצאה מזרימת המים החזקה הוצפו כמה שורות בפרדס. כאשר נודע על המתרחש חשו השומרים למקום ותפסו שניים מהרועים. בעקבות השומרים הגיעה המכונית של פרדס הגדוד ומיד הוכנסו הרועים שנתפסו לתוכה. רועה שלישי שנמלט ראה את המתרחש ורץ לאום חלד להודיע בכפר שחבריו נחטפו כדי להורגם. תוך זמן קצר כל הגברים הנשים של הכפר עמדו לפני שער החצר המוגף חמושים בקלשונים וחרמשים ושואגים בצעקות מקפיאי דם ולפתע הכל נרגע כאשר שני החטופים הופיעו. כל מעשה הכנסתם למכונית נעשה כדי להפחידם והם שוחררו אחרי נסיעה קצרה, כל זאת מבלי שהנהג ושומר במכונית ידעו על אשר התרחש לפני השער הכחול של פרדס הגדוד. על השער התנוסס שלט באנגלית ועברית: Pardess Hagdud Inc, פרדס הגדוד אינק".
"אך בזאת הפרשה לא תמה. כעבור כמה חדשים פרדס הגדוד, ביוזמת סם ואבי, אהרון, החליטה להיות חלוצה באזור בהקמת רפת חלב. לשם כך נשלחו שנים מהפועלים להכשרה בגידול בקר. במקביל הוזמנו כעשרים פרות גזעיות מהולנד והוקמה סככה לקבלתן. יום בואן של הפרות היה יום של שמחה לכל התושבים. ותוך זמן קצר עניני הרפת נכנסו לשגרה. כחודש אחרי בוא הפרות, בעלות השחר נשמע צלצול פעמון האזעקה, שהיה תלוי ליד בית הבאר בחצר... כל הגברים התאספו בחצר עם מעט הנשק שהיה בידיהם. הידיעה הייתה: הפרות נעלמו! מיד התחלקו לקבוצות חיפוש שיצאו לכל הכיוונים. תוך זמן קצר נמצאו הפרות כולן דקורות ושחוטות בין עצי החרוב שגדלו בחולות בין אביחיל ובת חן של היום. את מעט הפרות שנשארו בחיים היה צריך לשחוט. המעשה גרם להם ושברון לב בין כל תושבי פרדס הגדוד. יוזמת הרפת נגנזה, כעבור כמה שנים, משה מכנס, הקים רפת מודרנית מחוץ לתחום פרדס הגדוד, במקום שבו מוקמים השיכונים ממערב לשדרות ויצמן של היום".
"בשנה הראשונה שהגענו היינו רק 4 ילדים בגיל בית ספר: חנה ואחותה אסי, ממשפחת פרידלנדר, אחותי נחמה ואני המבוגר מכולם. לכן נשלחנו לבית הספר הפרטי בנתניה שבו היו שמונה כיתות בשלושה חדרים ושלושה מורים. בית הספר היה ממוקם בבית פרטי, בערך במקום ששוכן בית רמז היום. כל בוקר בשעה 7 חיים בן יוסף חכה לנו לפני הבית של סם עם הסוס האדמוני, הרתום לעגלה כפרית עשויה עץ. הגלגלים היו צרים וגם הם מעץ עם חישוקי ברזל, שהם שקעו עד הצירים בחול העמוק. נתיב הדרך היה בערך חופף לשדרות ויצמן של היום וכך נסענו לבית הספר עד תחילת הקיץ 1932".
"בינתיים לקראת שנת הלימודים החדשה נוספו ילדים בגיל בית הספר והגן. אך לפתע משבר. בית הספר בנתניה הפך לבית ספר תכמוני, כלומר בית ספר דתי. נגד זה התמרדו החילונים והאפיקורוסים של פרדס הגדוד. לכן הוחלט להקים בית ספר עצמאי בפרדס הגדוד. לצורך זה נבחרה מורה צעירה שרק גמרה את הסמינר לתפקיד המורה, שמה היה שרה שרעיר, בת משפחה מפתח תקוה. זאת לא היתה מטלה קלה שקיבלה על עצמה לשלוט על 10 ילדים שטווח הגילים היה מ 4 ועד 10 שנים. באותו הזמן נוספו שני ילדים נוספים, בניהם של מנחם ואלישבע וייס, ישעיהו ואושרה. משפחת וייס הקימה צריף בפרדס הגדוד, כחלוצים לפני המחנה של הגדודאים שעתיד היו להקים את אביחיל".
"לכתה ניתן חדר קטן בקומה העליונה ששמש לפני כן למשרד. מלאך מהשמים לא היה יכול להשליט סדר בתנאים הקיימים. כתוצאה מכך בית הספר הפך להיות "בית ספר פתוח" כפי שנהוג לקרוא להם בימים אלה. את "החניכים" היה אפשר למצוא בכל פינות החצר, על המדרגות, בתוך הבתים, מתחת לעצים ואפילו בתוך האורוות. בסוף שיקה וייס ואני מרדנו והחלטנו לחזור לתכמוני בנתניה. תחבורה לא הוצע לנו, כך שנינו שרכנו עד דרכנו יום יום לנתניה עם חמורה קטנה כאשר על גבה היינו רוכבים לסירוגין. אך מכל ניסיון הזה "מעז יצא מתוק" מנהל העבודה אליהו קפלן התאהב במורה שרה שריער. הם התחתנו והיו מהראשונים שהקימו בית במושב של פועלי פרדס הגדוד, עין העובד".
"באמצע חודש אוגוסט 1932 באמצע הלילה העירו השומרים את תושבי פרדס הגדוד כאשר הבחינו על רכס, במקום שנמצא רחוב עמק חפר של היום, אורות של מכוניות. הם חשו למקום ומצאו במקום משאיות עמוסת בציוד וכמה אנשים שהיוו קבוצת חילוץ של ישוב חדש של ארגון החיילים המשוחררים של הגדוד העברי, ששמו נקבע, אביחיל. פעמון פרדס הגדוד סוף סוף צלצל לכבוד אירוע שמח. אנשי פרדס הגדוד מיד עלו למקום עם בקבוקי יין ועוגות. כמובן מיד הוצעה עזרה בכל עניין שיזדקקו לה. כמובן צרכי המים סופקו מיד עד להסדרת סידור קבע, וכן לחם טרי. וכך נוסף שכן לפרדס הגדוד שהייתה בודדה עד אז".
"כשנה אחר כך החלו לבנות את הבתים באביחיל וזמן קצר אחר כך פועלי פרדס הגדוד קיבלו קרקעות מהקרן הקיימת כדי להקים את מושבם, עין העובד. לאט לאט החצר התרקונה כאשר הפועלים עברו לגור בעין העובד. חברת פרדס הגדוד התפרקה בשנת 1934 וכל אחד מהשותפים קיבל חלקה לפי זכויותיו בחברה. על מלאכת הפירוק הופקד ד"ר ברנרד ז'וסף (לימים דב יוסף) שהיה עו"ד של החברה. כל אחד מהשותפים הקים בית אריזה על חלקתו. השותף היחידי שהקים בית בפרדס הגדוד וגר בו היה טרכטנברג. רק אחרי מלחמת העצמאות שותף אחר, פסח קפלן, בנה את ביתו על רכס הכורכר של פרדס הגדוד. ממשפחת פרידלנדר והר הצטרפו לאביחיל ובנו את בתיהם שם. אך דור ההמשך של משפחות אלו בנו את בתיהם על רכס הכורכר".
"הרבה שינויים עברו על פרדס הגדוד מהימים ההם. אבל זכויות רבות לחברת פרדס הגדוד ובעליה, בראשם סם פרידלנדר. הם היו הראשונים שהכניסו עבודה עברית בחקלאות באיזור. הם סיפקו עבודה שעזרה להתבססות שלושה גופים התיישבותיים שכנים: עין העובד, נווה שלום (עליה מתימן) וקיבוץ מצפה הים (שלאחר כמה שנים יסדו את קיבוץ יד מרדכי בדרום) בתי האריזה של פרדס הגדוד שמשו מקום מסתור למאות העולים מעליה ב', כאשר הם הורדו מהאניות, ולפני שהם פוזרו בכל חלקי הארץ. אפילו האוטובוס הראשון שקיים שירות בין נתניה לתל אביב היה של פרדס הגדוד כאשר הנהג היה עקיבא סודק, אשר מאוחר יותר קנה אותו מהחברה. שנים אחר כך סודק היה ממייסדי אגד".
"משדרות הברושים נהדרות נותרו עצים בודדים. קשה לי לעבור בפרדס הגדוד ולחזות בגזעי הברושים הכרותים, אותם העצים שאת זרעיהם אספתי כילד כאשר ליוויתי את אליהו קפלן לגן שמואל במשימתו להביא זרעי ברושים משם".

שטח פרדס הגדוד צורף לנתניה ב-1948 ועליו הוקמה השכונה. מתיישביה הראשונים, יהלומנים מבלגיה, הגיעו למקום בראשית שנות החמישים.