שולמית כצנלסון - מייסדת ומנהלת אולפן עקיבא.
שולמית נולדה בג'נבה - שוויץ, באוגוסט 1919 כשהוריה היו סטודנטים שם. אביה, ד"ר ראובן כצנלסון היה ממניחי היסוד לרפואה הציבורית ולעבודה הסוציאלית בארץ. אמה, בת-שבע כצנלסון, הייתה מחנכת וחברת הכנסת השנייה. אחיה של שולמית, שמואל תמיר ז"ל, היה חבר כנסת ולאחר מכן שר המשפטים.
שולמית עלתה ארצה כשהייתה בת שנתיים. ביתם הירושלמי היה תמיד פתוח לכל. הפלורליזם במשפחה התבטא בקשת הרחבה של דעות פוליטיות-חברתיות שהיו מיוצגות בה. דודה, זלמן שז"ר, היה הנשיא השלישי של מדינת ישראל. דוד שני, אברהם ניסן, היה ממנהיגי תנועת העבודה והשגריר הראשון בשוודיה. ואילו הדוד יוסף כצנלסון, היה פעיל בתנועה הרביזיוניסטית והתנדב במלחמת העולם השנייה להצלת ילדים יהודים מציפורני הנאצים. אולם, למרות חילוקי הדעות הפוליטיים הייתה המשפחה מאוחדת במסירותה לציונות ותרמה תרומה נכבדה לבניין הארץ והמדינה.
מסלול לימודיה של שולמית - גימנסיה רחביה; בית ספר לעבודה סוציאלית; לימודים לקראת תואר שני בחינוך מבוגרים באוניברסיטת אן-ארבור מישיגן בארה"ב במסגרת לימודים של ממשלת ארה"ב, ולאחר מכן, במרכז הבינלאומי הקוויקרי פנדל-היל, שליד פילדלפיה.
ב-1951 הקימה את אחד משלושת האולפנים הראשונים בישראל - אולפן עקיבא. תחילה בנהריה ולאחר מכן בנתניה, אותו ניהלה עד 1996.
מתחילת דרכו, פתח האולפן את שעריו לא רק לעולים חדשים ולוותיקים שלא שלטו בשפה, אלא גם לתיירים - יהודים ולא יהודים - מכל קצווי תבל, וכן גם לדרוזים, בדואים, שומרונים וערבים משני צדי הקו הירוק.
האולפן משמש כמקום מפגש ליהודי ישראל ויהודי התפוצות; לתושבי הארץ היהודים והלא יהודים; וליהודים עם בני אומות העולם.
אמונתה של שולמית - שפלורליזם בחינוך מבוגרים מקדם את ההבנה בין אנשים מרקע תרבותי, דתי ולאומי שונה - הביאה לה ולאולפן הכרה והערכה בינלאומית רבה. לימודי העברית באולפן היו מלווים תמיד בשיעורים במורשת ישראל וידיעת העם והארץ, באווירת מפגש ורעות.
מאז מלחמת ששת הימים, שימש האולפן בהנהגתה של שולמית כחוד החנית לקידום הוראת הערבית המדוברת. באולפן עקיבא נפתחים מדי חודש קורסים לערבית מדוברת לבודדים, למחנכים בשבתון, ולעובדי מדינה. המכללה לביטחון לאומי קיימה 20 מחזורים באולפן, קורס מרוכז בערבית שמשולבים בו גם לימודי התרבות והמורשת הערבית.
האולפן ערך, בשיתוף עם משרד החינוך וצה"ל, קורס בן 8 חודשים להכשרת מורות חיילות להוראת ערבית במערכת החינוך הישראלית (ובתשנ"ט, חיילות ובנות שרות לאומי).
טיפוח יחסי ההבנה והידברות מעבר למחיצות של רקע לאומי, תרבותי ודתי קיבלו חיזוק כשמונתה שולמית בהמלצתו של פרופ' מרטין בובר, לצוות המייסד של הועדה הבינדתית. פרופ' בובר ולאחר מכן, גם תלמידו פרופ' הוגו ברגמן, ראו בדרכו של אולפן עקיבא את התגשמות התיאוריות שלהם העוסקות ביחסי-אנוש.
ב-1990 ארגן אולפן עקיבא בתיאום עם משרד החינוך והתרבות כנס בינלאומי מיוחד לתחיית לשונות. תחיית הלשון העברית מהווה השראה לחוקרי שפות מיעוטים כגון: הבסקית, הגאלית, הוולשית והאוקסיטנית. שיטת הוראה ייחודית בהנחלת הלשון של שולמית וצוות האולפן שבהנהגתה, עוררה עניין רב אצל קבוצות אלה, ונציגיהם באים להשתלם כדי ליישם את שיטת האולפן בהחייאת לשונותיהם.
מאז ייסודו, למדו באולפן עקיבא 80,000 מ-148 ארצות, יהודים מהארץ והתפוצות, ובני דתות ותרבויות שונות. מ-1972 קיים קשר הדוק בין האולפן לבין קבוצת המקויה הפרו-ישראלית, מיפן. בשנים האחרונות ביקרו באולפן קבוצות רבות של עולי רגל, יהודים ולא יהודים, הרוצים לקבל מידע ממקור ראשון בנושא קליטת עלייה ויחסי יהודים וערבים בארץ.
ב - 1953 נשלחה שולמית להשתלמות בארה"ב. ב-1972, ייצגה את ישראל בכינוס אונסק"ו ביפן. ב-1983 הייתה חברת המשלחת הישראלית לכנס הבינלאומי ללשונות בפריז: "אקספולנג". ב-1991 הייתה במסע הרצאות מטעם הבונד'ס בארה"ב ובקנדה. בקיץ 1992 הוזמנה להרצות בכנס הבינלאומי היוקרתי "מעבר לשנאה -לחיות עם ההבדלים העמוקים ביותר שבינינו", שנערך בעיר דרי, שבאירלנד.
בחודש פברואר 1996, הוזמנה לNational Prayer Breakfast בהשתתפות נשיא ארה"ב, ביל קלינטון ורעייתו.
לשולמית כצנלסון היו קשרים מיוחדים עם תנועת בתי הספר לעם בסקנדינביה וכן עם מספר ארגונים פרו-ישראלים בנורבגיה. ב-1956 השתתפה שולמית בכנס לנשות חינוך מארצות אסיה, שהתקיים בשוודיה, ולאחר מכן השתלמה בחינוך מבוגרים בבתי הספר לעם בסקנדינביה.
ב-1990 הוזמנה שוב להשתתף בכינוס בינלאומי של תנועת בתי הספר לעם, שנערך בשבדיה, וביקרה גם בנורבגיה. וב-1992 הוזמנה להרצות בכנסים של הארגונים הנורבגיים "עם ישראל בשלום" ("MIFF - WITH ISRAEL IN PEACE") וארגון המסייע בקליטת העלייה בישראל (HELP JEWS HOME).
ב-1986 הוענק לשולמית ולאולפן פרס ישראל על מפעל חיים בחינוך "בית יוצר להומניזם עברי ואחווה אנושית". בנוסף, הוענקו לשולמית פרסים יוקרתיים רבים: פרס יו"ר הכנסת לאיכות חיים (1983), פרס "כבוד לזולת" של התנועה למען ארץ-ישראל טובה, ע"ש נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק כהן (1988), פרס מסדר "בני ברית" בישראל (1988), עיטור "ידידת העיר נתניה" (1985) תעודת "אשת חייל" של האגודה לטיפוח חברה ותרבות (1984), פרס הוקרה של הועד הבינדתי בישראל (1982), ופרס האיגוד לחינוך מבוגרים בישראל - לפיד לחינוך מבוגרים, ע"ש חנן לפיד ז"ל (1976).
כמו כן, הייתה שולמית כצנלסון מועמדת לפרס נובל לשלום בשנים 1992, 1993.
היא פרשה מניהול האולפן ב-1996 מסיבות בריאות.
שולמית נפטרה בשבוע בו הגיעה לגבורות, בחודש אב תשנ"ט, בביתה בנתניה.