סמל עמית אליהו חן ז"ל

קורות חיים

עמית חן - יישאר צעיר לנצח



עמיתי שלנו נולד כבן שלישי במשפחה. לפניו נולדו סתיו ושחר ואחריו איילת, איתי ושקד.

עמיתי,ילד, נער, מתולתל ושובב, היה ילד שכולו נתינה. ילד עם אהבה לאנשים ורגישות לחלשים. את מעט הזמן הפנוי שהיה לו הקדיש עמית להתנדבות במתנ"ס המקומי, במפעל המוגן בנתניה-מע"ש ובמועדון "בילוי נעים"- מועדון חברתי לאנשים עם פיגור שכלי.

במתנ"ס כפר יונה עשה כל מטלה שהוטלה עליו, בעיקר אהב לסייע לילדים במרכז המוזיקה - אך לא בחל בשום משימה וראה במתנ"ס את ביתו השני. כל צוות המתנ"ס הכיר, הוקיר ואהב את עמית וגם כששירת בצבא וכבר לא נחשב תלמיד הקונסרבטוריום, דלתות המקום היו פתוחות בפניו והוא הגיע על מנת לנגן בפסנתר בתופים או בכלים האחרים. אהב להצטרף להרכבים או לסייע לתלמידי הקונסרבטוריום שהתקשו בדבר זה או אחר.

עמית היה ילד מיוחד. תמיד בלטה נוכחותו ותמיד היה מיוחד בצרכיו והעדפותיו. מאז ילדותו המוקדמת, סרב עמית לאכול בשר וביצים והפך לטבעוני. והכי שנא דגים. המאכלים העיקריים שאהב היו מורכבים מרוטב פיצה, שקשוקה, גבינות ובעיקר גבינה צהובה וירקות. עמית אהב בעיקר את סופי השבוע, חיכה למאפי הגבינה שהכנו לשבת ותמיד דאג לשמור לחברים. כשעמית אהב מאכל מסוים הוא התעקש ללמוד להכין אותו, ואז בכל שעה ביממה - בבוקר, בצהריים או בשעות המאוחרות של הלילה - עמית חוזר רעב מבית הספר, הצבא או מהעבודה ומכין לעצמו לביבות, שקשוקה, ספגטי וכיוצא בזה.

בבית הקנטנו אותו על הסלידה מבשר ומדגים ועל תפקודו כמלצר והתעניינו כיצד מתגבר על הסלידה הזו כשצריך להגיש מנות כאלה לאנשים. ועמית חייך את החיוך השובבי שלו וסיפר על התרגילים שעשה על מנת להתחמק מהגשת דגים, איך שכנע את האורחים שהמנות הטעימות הן מנות שלא היה קשה לו להגיש. והוא ודאי הצליח בכך - משום שלעמית היה כושר שכנוע אדיר.

לעמית היה מרץ בלתי נדלה וחשיבה יצירתית. האסטטיקה והניקיון היו בראש מעיניו. לכל מקום שהגיע מיד בחן את היפה והטעון שיפור. הביע דעתו לגבי רעיונות ישימים כיצד ניתן לשפר את הקיים ומייד היה נכון גם לבצע זאת.

באמצעים דלים ובדרך כלל מהקיים במקום, ידע בזמן קצר להביא לשינוי דרסטי במראה הסביבה באופן שהביא להתפעלות של כולם.

כזה היה עמית. נוסע באוטובוסים ל"מועדון בילוי נעים" מועדון לאנשים עם פיגור שכלי, המצוי בשכונת בן ציון בנתניה, מצויד בגיטרה. מתקבל באהבה ושמחה על ידי משתתפי המועדון, מיד מתגייס לנגן עבורם מוזיקה מזרחית - כשהם מלווים אותו בשירה, מצטרף למורה למוזיקה ומסייע בלימוד התיפוף על דרבוקה.

עמית לא הסתפק בסיוע במועדון ובעבודה עם אנשים עם פיגור שכלי, הוא שם לו למטרה להפוך את חייהם למאושרים יותר. דאג לגייס עבורם תרומות, להפעיל את הנהלת המע"ש והמועדון לארגון מסיבות ותמיד היה נכון לתת יד בגיוס משאבים, מזון והופעה של מיטב האומנים.

כשעמית הציב לעצמו מטרה - אף אחד לא יכול היה לעמוד בפניו. היה לו קסם אישי ונוכחות ממגנטת. לעמית היה כושר שכנוע ונחישות. הוא האמין במה שעשה והדביק בהתלהבות את כל הסביבה ומעולם לא התפשר על פחות מאשר הטוב ביותר.

כזה היה עמית - ילד ששאף כל חייו לשלמות.

עמיתי שלנו היה מוזיקאי מחונן. כבר בגיל 6 החל ללמוד במרכז המוזיקה גיטרה: קלאסית, אקוסטית וחשמלית. במקביל החל לנגן על אורגן, אחר כך פסנתר, תופים ודרבוקה. כזה היה עמית מעולם לא הסתפק בכלי אחד תמיד היה צריך לדעת הכול. בחדרו מונחים היום כל כלי הנגינה שצבר במהלך חייו - שלוש הגיטרות, המגבר, דרבוקות בכל הגדלים, מקלות הקשה מסוגים שונים ועוד ועוד אביזרים לנגינה.

עם הגיעו לתיכון ניתב עצמו למגמת המוזיקה בבית הספר "מעין השחר" שבקיבוץ עין החורש. למד שם עם כל ה"אשכנזים". עמית - עד לאותה עת היה מוזיקאי של מוזיקה מזרחית. הוא אהב את המוזיקה הזו והתעקש עליה. במגמת המוזיקה נאלץ להתמחות במוזיקה קלאסית ורוב התלמידים נטו לשירי ארץ ישראל - עמית מאוד כעס על הזלזול במוזיקה המזרחית שכל כך אהב, אך בהדרגה שמנו לב לשינוי בטעמו המוזיקלי ובעוד שהמשיך לתופף מקצבים מזרחים בגיטרה ובקלידים ניגן מוזיקה קלאסית ועכשווית.

בגלל אהבתו למוזיקה ונגינה כונה בשם חבריו "צ'יק ובסקי" - הוא לא אהב את הכינוי הזה.

כשעמית היה בבית, הבית היה מלא צלילים ותנועה מתמדת. עמית דאג ללא לאות לניקיון, סדר ואסטטיקה של הבית.

עמיתי שלנו היה שאפתן. חלם חלומות ודאג להגשים אותם. עמית היה מאוד חרוץ ופעיל וכל רגע פנוי היה מנוצל לעבודה בבית, התנדבות או עבודה בחוץ. בכל עבודה אפשרית נתן את ידו. שימש כתקליטן, בנה תפאורות, בנה חופות, שזר פרחים, היה מלצר באירועים, עיצב גינות וביצע עבודות ניקיון בבתים. כל מה שעשה עשה על הצד היותר טוב בצורה מושלמת. תמיד הסתכל, למד, ושאף להיות טוב יותר מכולם.

כחודשיים לפני שנהרג מונה לראש צוות מלצרים והיה מאוד גאה. חבריו לעבודה ב"שרונית" מספרים שעמית היה "אלוף הטיפים" - תמיד השקיע בשולחנות עליהם היה אחראי, דאג להשביע את רצונם ועבד ללא לאות ובדרך כלל, גם זכה להוקרה וטיפים מהאורחים המרוצים.

עמיתי מאוד אהב לנהוג והחשיב עצמו לנהג זהיר. בדרך כלל השתמש ברכב המשפחה או ברכבי העבודה של המעסיקים שלו - וחמישה ימים לפני שנהרג - הצליח להגשים את חלומו ולקנות, בכסף שהרוויח ביגיע כפיו, מכונית. מכונית כמו שעמית רצה - יפה, מהודרת, שעושה את הרושם הנכון על החברים, הבריק אותה והיה גאה בה מאוד. ביום חמישי כשעתיים לפני שנהרג, הסיע את חבריו ליחידה, איש איש לביתו על מנת להביא אוכל, לקראת הימים הקרובים בהם נאסרו יציאות מהבסיס עקב רוחות המלחמה שנשבו בארצנו.

חלום נוסף שהיה לעמית הוא להשיג רישיונות על כל כלי הרכב, ובמסגרת זו ביצע גם רישיון לאופנוע.

עמית ראה באופנוע עוד אמצעי לתעסוקה ומיד עם קבלת הרישיון החל לעבוד כשליח בפיצרייה. כך גם מצא את מותו.

חלומו הגדול של עמית - כפי שכתב בעבודת שורשים, בגיל 13 היה לנהל מרכז עבודה מוגן מע"ש - כמו אמא שלו וללמוד לתואר ראשון, שני ושלישי. כזה היה עמית - אוהב אדם, רגיש לסבל של הזולת, ותמיד שואף להיות בראש - כי רק כך האמין יוכל להגשים את כל החלומות - וכאלה היו לו המון.

עמית חי בסערה, גמע מהחיים בצמא גדול, חלם, הגשים ותמיד שאף ליותר, ובערב אחד, בשנייה אחת, נגוז החלום ועמיתי שלנו יישאר לנצח בן 20, יפה תמיר ומחייך - כך ננצור אותו בלבנו לעד.

אמא, אבא, סתיו, שחר, איילת, איתי, שקד

וכל המשפחה האוהבת