רב"ט פבלו סקרבינסקיס ז"ל

קורות חיים

פבלו, בן חנה ויצחק, נולד ביום כ"ד באדר תש"ח (4.4.1948) במונטבידאו שבאורוגואי. הוא למד בגן-ילדים יהודי, בבית-הספר "שלום עליכם" וכבר אז ניעורה זיקתו ליהדות וליהודים. הוא למד בבית-הספר היסודי "מקסיקו" ואחר-כך המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "הקטור מירנדה". הוא היה תלמיד טוב, אהב ללמוד והצטיין במקצועות הריאליים. היתה בו פתיחות רבה לאנשים ומתוך טוב לב וחביבות היה נחלץ לעזרת הזולת. משהיה רואה אישה הנושאת סלים כבדים, מיד היה מציע את עזרתו וכשיצאה אמו ללא מטריה בגשם סוחף, אץ לדאוג לה למחסה. הוא היה נער אחראי, שכלכל את מעשיו בתבונה רבה. מילדותו הצטיין בכישרון למוסיקה ולזמרה ומכיוון שלא היה ביישן, הפגין את כשרונו בפני האנשים. מגיל צעיר למד לנגן בפסנתר, ומורתו למוסיקה הרעיפה עליו שבחים רבים, שכן מעטים היו הנערים שיכלו להתמודד עם קצב התקדמותו. הוא היה מחונן גם בציור, וכל מה שלא ביטא במילים, הצליח לבטא בציוריו ובעבודותיו הפלסטיות האחרות. כשהיה צורך לקשט את הכיתה או את מועדון התנועה, היה פבלו מכסה את הקירות בציוריו המרהיבים. הוריו רצו להעניק לו השכלה רחבה ומגיל צעיר שכרו לו מורה לאנגלית.

עיסוקיו הרבים לא הרחיקוהו מחברת נערים ומהנאותיהם, החל ממעשי קונדס ומשובה וכלה במשחק הכדורגל. על פבלו והכדורגל מרבים חבריו לספר. מילדותו שיחק בכדורגל בכל רגע של פנאי ובכל מקום, בחצר בית-הספר, בחצר הבית וליד המועדון, עד שהתארגנה קבוצה מגובשת, שהתאמנה מדי יום ראשון והגיעה להישגים נאים. הוא היה הבלם הראשי, תפקיד שניצל בו את מבנה גופו החסון ואת האינטליגנציה שלו, למשחק נבון ומלוטש. חלק מאישיותו התגבשה על המגרש והביטחון העצמי שרכש בשדה המשחק השפיע גם על תחומים אחרים בחייו וסייע לו להגיע לעמדת מנהיג שבוטחים בו. גם כדורסל שיחק אבל בהרבה פחות להט. אך יותר מכל השפיעה ה"תנועה" על מהלך חייו. מגיל עשר היה חבר בסניף תנועת הנוער החלוצי "דרור" והתמיד בפעילות בה עד שעלה ארצה.

פבלו לא הצטרף לתנועה מתוך מניעים רעיוניים, אלא בשל המסגרת החברתית. אולם אט אט ספג את האידיאלים שלה עד שהקבוצה והרעיון הציוני היו לחלק בלתי נפרד מהשקפת עולמו. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, הספיק עוד ללמוד במכינה לפקולטה לארכיטקטורה ואז ניצב בפני פרשת דרכים בחייו. רצונו העז ללמוד ארכיטקטורה והתנגדותם הרבה של הוריו לעליה ארצה לעומת רצונו להגשים את רעיון התנועה הלכה למעשה. לאחר לבטים רבים החליט להצטרף לחבריו לקבוצת "החשמונאים" ויחד יצאו להכשרה בקינדרלנד שבארגנטינה. הצטרפותו הוסיפה רבות לגיבושה של הקבוצה והוא נבחר לוועדת התרבות של ההכשרה. בתקופה זו מצא את עצמו. הוא עבר תהליך של התבגרות ושל הזדהות מוחלטת עם מטרות התנועה ומאז עמדה התנועה בראש מעייניו. מהרגע שהחלו את חיי השיתוף נרתם ברצון לכל פעילות ונבחר כנציג הקבוצה במזכירות התנועה בבואנוס-איירס. יחד עם חבר עסק בשיפוץ המבנים במקום, ותוך זמן קצר השתפרה הרגשת האנשים עם שיפור פני המקום. אולם הם לא הספיקו לעשות שם זמן רב. לאחר ארבעה חודשים פרצה מלחמת ששת הימים והתנועה החליטה לשלוח את בוגריה ארצה לסייע למשקים שחבריהם גויסו. בסוף יוני הגיעו לקיבוץ החותרים ועזרו בעבודות החקלאיות הבוערות. בשל כישוריו צורף פבלו לקבוצה שעסקה בבניין. בערבים נהגו החברים להתאסף ולשיר שירים כשפבלו מלווה אותם במלודיקה שלו. בדצמבר 1967 נסע לבקר אצל הוריו ומששב ארצה היה לעולה חדש לכל דבר.

פבלו גויס לצה"ל בסוף יולי 1968 ויחד עם כל גרעין החותרים הצטרף לנח"ל. לאחר הטירונות הגיעו להיאחזות נח"ל-ים, ושם עסקו בדייג ובפעילות מבצעית. הוא היה חייל טוב ומסור שביצע בהצלחה כל משימה שהוטלה עליו. לחבריו היה חבר למופת ומעולם לא סירב לעזור לאיש. ברוחו הטובה ובאופטימיות שלו השרה שמחה סביבו. לאחר שחרורו מהשירות הסדיר נשא לאישה את חברתו הלנה ויחדיו הקימו בית בקיבוץ החותרים. לא ארך הזמן ונולדו ילדיהם ליאת ורונן. הוא היה בעל מסור ואב למופת, שהקדיש זמן רב למשפחתו. בתקופה זו עבד ברפת והפיק סיפוק רב מעבודתו. הוא היה מעורה היטב בחיי המשק ופעיל במיוחד בשטח התרבות. ביים מערכונים לחתונות ולחגים, הכין תפאורות ועסק בציור וברישום קריקטורות. במספר קווים הצליח לאפיין אנשים, על היפה ועל המגוחך שבהם, אך מעולם לא ניסה לפגוע. גם את אהבתו לספורט לא זנח והיה שחקן מרכזי בקבוצות הכדורגל והכדורסל. בשנת 1972 עזב את המשק מסיבות משפחתיות ויחד עם אשתו וילדיו עבר לגור בנתניה. קשיים רבים ניצבו בדרכו החדשה, אך הוא לא אמר נואש ואט אט החל להתבסס. במשך כל תקופת חייו בארץ שמר על קשר אמיץ עם משפחתו, שנותרה באורוגואי, והמרחק הפיסי לא חצץ ביניהם. הוא המשיך לזכור כל יום הולדת או מאורע משפחתי אחר, ולא שכח לשלוח מכתב או תשורה. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים גויס עם חטיבתו שנשלחה להילחם בחזית הסורית. בקרב שהתחולל באזור כפר-נפח ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), שם לחמו מעטים מול רבים באומץ לב ובחירוף נפש, נפגע הטנק שלו, והוא עבר לטנק אחר שנפגע אף הוא. פבלו קפץ מהטנק וניסה לתפוס מחסה ואז נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ החותרים. השאיר אחריו אישה, בן ובת, הורים ואחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "פבלו שירת ביחידת שריון, הוא היה נהג טנק מצטיין ואהוב על חבריו". מוקירי זכרו הוציאו לאור חוברת לזכרו, ובה מדברי בני המשפחה וחברים על דמותו ומספר קריקטורות מעזבונו.