קורות חיים
אליעזר, בן פנינה ויהודה-אלברט, נולד בביה"ח בפתח תקוה ב- 2.5.1938 הוא גדל והתחנך בנתניה בביה"ס היסודי "תחכמוני". בכיתה ט' הוא למד בביה"ס התיכון ע"ש טשרניחובסקי בנתניה. הוא היה פעיל בתנועת "הנוער העובד" ובפלוגה הימית "זבולון", והשתתף בחוג לריקודי עם.
עם סיום כיתה ט' הצטרף אלי עם קבוצת נוער מנתניה לקיבוץ נוה איתן שבעמק בית שאן, שם סיים את לימודיו התיכוניים.
בנוה איתן אימצו אותו ללבם רחל וחיים שלו ז"ל אשר ראו בו תמיד בן משפחה.
בקיבוץ המשיך אלי לעסוק בתחביבו הריקוד, והצטרף ללהקת המחול של קיבוצי העמק. כמו כן עסק בהדרכת נוער עולה בעיירה בית שאן. עיסוקו בקיבוץ היה בענף הבקר במרעה העדרים. אלה היו שעותיו היפות. הוא אהב את המרחבים ואת הנוף, וטיפל במסירות רבה בעדרי הבקר. עיסוקו בענף המרעה הביאו להיכרות קרובה עם קצ'ה, מן הדמויות המפורסמות של יחידת הצנחנים 101. בעקבותיו של קצ'ה התגייס גם אלי לצנחנים. לאחר שהוא סיים קורסים אחדים, הוא שימש כמדריך וכסמל חבלה בצנחנים בגדוד 890.
אלי נפגע בעלותו על מוקש באיזור ניצנה ב- 5.1.1960 האסון אירע שבועיים בלבד לפני מועד שחרורו משירות החובה. למעשה, יכול היה אלי להימצא בחופשת השחרור, אך למרות זאת ואף על פי שידו היתה נתונה בגבס, הוא התנדב להיות עם יחידתו שעסקה בבדיקת שדה מוקשים. הבדיקה נעשתה על פי מפה שלא עודכנה בידי האחראים לכך. אלי עלה על מוקש; רגלו הימנית נקטעה עד מתחת לברך, ידו הימנית ניצלה בנס הודות לטיפול המסור של רופאי "תל השומר". רסיסים רבים חדרו גם לשאר חלקי גופו. למרות פציעתו הקשה לא איבד אלי את עשתונותו ואת קור רוחו, והורה לאנשיו כיצד לטפל בו ולחבוש אותו. בשעת הפינוי בפייפר נשאר אלי בהכרה מלאה, וקיבל ברוח איתנה את נכותו. בהיותו בן מסור דאג אלי, טרם היכנסו לחדר הניתוח, שההודעה בדבר פציעתו לא תימסר להוריו אלא לגיסו, מאיר מגיד ז"ל.
כשאמו באה לבקרו בבית החולים מיד אחרי הפציעה, ובכתה מרה, מדוע הוא התנדב למשימה למרות שחרורו ולמרות פציעתו, הוא אמר לה: "אמא, אל תבכי! כך חינכתם אותי - חינכתם אותי להתנדב".
תשעה חודשים שכב אלי בביה"ח, ותקופה ממושכת לאחר מכן נזקק לטיפולים מייגעים וקשים בידו ובגדם שברגלו וכן להתאמת תותב לרגלו. לאחר חמישה ניתוחים בידו היתה היד משותקת עדיין, והרופאים לא האמינו שהוא יוכל להשתמש בה, אך הוא בכוח רצונו העז הצליח להפעילה ואף לעבוד בה ביעילות.
בתקופת שהותו בבית החולים הוא שימש מקור עידוד ומופת לחברים פצועים שהיו במצבו והיה אהוב על צוות בית החולים.
בגלל נכותו נאלץ אלי לוותר על תחביב המחול ועל חלומו להיות בוקר בעמק, לכן הוא גם לא חזר לקיבוץ. אלי השתלם בטכנאות בניין, ותקופה מסוימת אף עסק במקצועו. בפרק זמן נוסף הוא ניסה את מזלו כשותף בעסק לחומרי בניין באשדוד הצעירה והמתפתחת, אך השותפות התפרקה מסיבות שונות, ואלי הצטרף לבוני נמל אשדוד כטכנאי בניין בחברה האמריקאית המפקחת על ביצוע העבודות בנמל, "חברת פרדריק האריס". העבודה בנמל היתה עבודה מפרכת, עבודה שהיתה כרוכה במאמץ גופני רב, אך שוב כוח רצונו וניסיונו של אלי שלא לנהוג כנכה עזרו לו להתגבר על כל המכשולים.
בתקופה זו הכיר אלי את רעייתו לעתיד, ז'קלין שרייבר, וזמן מה לאחר מכן הם באו בברית הנישואין. תקופה מסוימת הם התגוררו בביתם שבגבעתיים, אך מכיוון שהעבודה בנמל הסתיימה, והיתה זו תקופת המיתון של שנת 1966-1967, מיתון שפגע קשות בענף הבנייה, החליט אלי ללמוד את מקצוע ביקוע היהלומים בבלגיה, ארץ מוצאה של רעייתו.
אלי ורעייתו התגוררו בבלגיה במשך כשש שנים. שם נולדו שני ילדיהם: גיל ורונה. בערב פסח, בעיצומן של ההכנות לשובם ארצה לצמיתות, נפטר אלי באופן פתאומי עקב פציעתו, מסיבוך שאירע בגדם רגלו הקטועה כשהתקינו תותב חדש לרגלו. באותה עת היה גיל בנם בן שלוש וחצי, ורונה בתם בת שמונה חודשים וחצי.
שלוש עשרה שנה חלפו מאז פציעתו. היו אלה שנים של סבל וכאבים בידו ובעיקר בגדם, אך אלי נשא את כאביו בדומיה, והשתדל שלא להכביד על יקיריו. אמנם הוא היה נכה בגופו, אך רוחו היתה איתנה. נכותו לא ניכרה בו כלל, ובחברה המשיך להיות הרוח החיה בשירה, בסיפור בדיחה ואף בריקוד. כנותו, פתיחותו, חביבותו וטוב לבו רכשו לו ידידים רבים. ביתו באנטוורפן היה בית פתוח לכל ידידיו מישראל שביקרו בבלגיה. יחד עם רעייתו האהובה הוא בנה קן משפחתי חם לדוגמה. מסירותו לקרוביו, לאשתו ולילדיו לא ידעה גבול. למרות הכאבים המציקים בגדם הוא רקד עם ילדיו, טייל אתם ושיחק עמהם. הוא השתדל להקנות לבנו הבכור, גיל, את השפה העברית ואת שיריה. יחד אתם תכנן את העתיד בישראל בביתם שבגבעתיים, אך הוא לא זכה ולא זכינו אנחנו.
כיום מתגוררים אשתו וילדיו בגבעתיים, ובכך מקיימים את משאלתו האחרונה. הבן, גיל, המשיך בדרכו של אלי, והתגייס לצנחנים, אף על פי שכבן למשפחה שכולה הוא יכול היה לבחור במסלול צבאי קל ובטוח. גיל ורונה (הבת) מתנדבים בסיוע למשפחת השכול של הצנחנים. כמו כן הם מדריכים בהתנדבות בקייטנות של קרן הצנחנים. הם ממשיכים ברוח ההתנדבות שכה אפיינה את אביהם.