רס"ר סעדיה מרציאנו ז"ל

קורות חיים

בן רחמים ולואיז. נולד ביום ז' בתשרי תר"צ (11.10.1929) בספרד.

הוא למד בבית-ספר עממי בספרד וכעבור שנים-מספר היגר עם משפחתו למרוקו, לעיר פס. שם היה חבר בארגון נוער ציוני, שדרבן ופעל למען עלייה בלתי-לגאלית לארץ-ישראל. כן עסק בלימוד הלשון העברית ובמתן חינוך יהודי לנוער. בשעות הפנאי אהב לקרוא ולעסוק בספורט. סעדיה היה נאה דורש ונאה מקיים. ולאחר קום המדינה, בשנת 1949, עלה ארצה.

סעדיה גויס לצה"ל בתחילת מאי 1951 והוצב לחטיבת גולני. נטל חלק עם חיילי החטיבה בפעילות הצבאית שהיתה קשורה בתקריות של שנות-המדינה הראשונות. כן נטל חלק בקרב על תל-אטילה ואף נפצע בקרב זה.

בחודש יולי 1953 שוחרר סעדיה מהשירות הסדיר. כאיש מילואים השתתף במלחמת-סיני ובחודש ינואר 1958 חזר סעדיה לצה"ל כאיש צבא קבע. הוא עבר קורס אפסנאים וקורס מש"קים - אפסנאים בכירים והתחיל ממלא תפקידי קצין-אפסנאות ביחידות שונות. סעדיה נשא לאישה את חברתו ליזה ויחד הקימו את ביתם בשכונת 'עין התכלת' שבנתניה. במרוצת השנים נולדו לזוג שבעה בנים ובנות.

סעדיה היה דמות דומיננטית בשכונה. היה חבר ועד השכונה. חבר ועד בית-הספר ורכז בית-הנוער שבשכונה. בכל אשר פנה ולאן שהלך ליוהו חיוכו התמים. בצבא התחיל סעדיה למלא תפקידי קצין-ניהול, תחילה בבית-הספר לחי"ר ולבסוף שימש בתפקיד קצין-מנהלה בבית-הספר הצבאי לאימון גופני. על הערכות מפקדיו לאורח מילוי תפקידו, מעידות מלים אלה: "סעדיה ממלא את תפקידו ביעילות רבה, במסירות ומתוך ידע מקצועי רב, מגלה הבנה ודרך טיפול נכונה עם פקודיו".

ביום י"א בתשרי תשל"ו (16.9.1975) נפל סעדיה בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבנתניה. השאיר אחריו אישה ושבעה בנים ובנות, הורים ושישה אחים ואחיות.

במכתב-תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "סעדיה היה חלק מאתנו. דוגמא של מפקד הדואג לחייליו במסירות רבה. סעדיה הוא אות ומופת של אב יקר ומסור לילדיו ולכל משפחתו. באותו זמן היה גם אבא טוב להרבה חיילים... השרה סביבו רוח של הבנה. מסירות, רצון טוב ללא סייג... חיוכו, טוב-לבו הביאו שמחה ואור לרבים מאתנו בשעות קשות".

במאמר-הערכה שפירסם לזכרו קצין אימון גופני של צה"ל בעתון "מעריב" (28.9.1975) נאמר בין היתר: "בניגוד לדמות המקובלת של הרס"ר הקשוח היה סעדיה מטבעו אדם טוב במיוחד. חיוכו התמידי ליוה את הסובבים אותו גם בזמנים קשים ביותר. הוא היה דוגמה של מפקד, הדואג לפקודיו ומקדיש את כל חייו ומרצו לאנשיו. כמפקדו האישי ידעתי שאפשר לסמוך עליו. הוא היה מסור מאוד, נאמן ובעל רצון עז לפתור כל בעיה אישית של חייליו".



יהי זכרו ברוך.