סמ"ר ישעיהו דוידוב ז"ל

קורות חיים

ישעיה דוידוב נולד ב-3.1.82 בברית המועצות ונקרא ע"ש דודו של אביו, שנפל בזמן מלחמת העולם השנייה.

כבר מילדות אהב כדורגל, טלוויזיה וטיולים. הוא היה ילד חייכן וחברותי, ועם זאת בוגר ועצמאי. אביו מספר שבילדותו היה נותן לו 10 רובל, וישעיה היה מסתובב לו בשוק וקונה מכל טוב, מבלי לבקש עודף. כשהיה האבא עובר בשוק, הוא היה מקבל את העודף שהשאיר בנו למוכרים בתמימות. כמו כן הוא מספר, שבכפר היו לו חברים רבים איתם היה מבלה. רובם היו גדולים ממנו, דבר שלא הפריע לו להיטמע בתוכם ולהיות חלק מהם.

את לימודיו התחיל ישעיה בבית הספר בברית המועצות ולמד שם עד אמצע כיתה ג'. הוא השקיע רבות בלימודיו, מה שהתבטא בציונים המעולים שהשיג. גם בבית הספר רכש ישעיה חברים רבים, אך היה קשור מאוד גם לאחותו רבקה, הגדולה ממנו בשנתיים. בתאריך ה-27.12.90 עלה ישעיה לארץ ביחד עם משפחתו, שקבעה את מקום מושבה בנתניה.

כשהגיע ישעיה לארץ, המשיך את לימודיו בבית הספר היסודי "הלל צור" בכיתה ג/1. בבית הספר היסודי היה ישעיה בחור שקט וחכם, והשתלב בכיתה מהר, דבר שהסביר את העובדה שהוא למד את השפה החדשה בתקופה כה קצרה ונקלט במהירות. שנה אחת בלבד לאחר הגעתו לבית הספר, החל לעזור לצוות המורים בקליטת העולים החדשים הנוספים שהצטרפו לספסל הלימודים.

תוך זמן קצר, רכש לו ישעיה חברים רבים מהכיתה ומבית הספר, עימם בילה גם לאחר שעות הלימודים. חלק מחברויותיו בבית הספר היסודי שרדו את תקופה היסודי, התיכון והצבא, מה שהשאיר לו מספר חברים טובים שהכיר עוד מילדותו ושנשארו לצידו עד יומו האחרון.

כשהיה בן 10, נולד אחיו הקטן שי. ישעיה, ואחותו רבקה עזרו רבות להוריהם בגידולו.

בחודש ספטמבר 1996 החל ישעיה את לימודיו בתיכון "שרת" בנתניה. דבר זה פתח לו צוהר נוסף להכרת חברים חדשים. ואכן, הוא המשיך כהרגלו לצבור סביבו במהירות חברים רבים.

אף שהיה גר במרחק דקותיים מבית הספר, נהג תמיד, כל בוקר, להיכנס בדיוק שנייה אחרי שהמורה נכנסה, תוך שהוא מפזר סביבו חיוכים מבויישים.

לישעיה היה יחס מאוד מיוחד לזמן. דבר לא ממש "בער" לו, ואם כל החבר'ה היו קובעים להיפגש בשעה מסויימת, תמיד היו אומרים לו להגיע חמש דקות קודם (ולעיתים גם לזה הוא היה מאחר...).

כשישעיה היה מסתובב ברחוב, הוא תמיד היה נראה כאילו יצא מתוך מגאזין אופנה יוקרתי (ואולי זאת בעצם הסיבה לאיחורים?). לבושו תמיד היה מוקפד, אלגנטי ומושקע.

בשעות שלאחר הלימודים, ישעיה אהב לשחק כדורגל, לבלות עד אור הבוקר במסיבות, להסתובב בחנויות בגדים יוקרתיות וללכת עם החבר'ה לים.

בערבי שישי היה זה כלל ברזל שישעיה חייב לצאת עם כל החבר'ה לבילוי (ורצוי שזאת תהיה מסיבה איכותית), ומי שלא בא... אוי ואבוי לו! ישעיה מייד יתקשר אליו ויפתח במסע שיכנועים אינטנסיבי מאין כמוהו, שלאחריו פשוט לא ניתן לסרב לו.

בערך בכיתה י', החלו חבריו מבית הספר לכנותו "פשע", והוא נשא בכינוי זה בגאווה רבה.

בכיתה י"א הוא החל ללמוד במגמות ביולוגיה ומחשבים, גם אותן סיים כצפוי בציונים טובים.

כבר בתיכון, ישעיה נודע ביחסו המיוחד לבנות ובכבוד הרב שרכש להן. כשהוא היה מחזר אחרי מישהי, אפילו הגדול שבמאהבים היה מחוויר לעומתו.

החיידק של מג"ב נכנס לו במהלך יום החילות שהתקיים בזמן שהוא למד בכיתה י"ב. הביתן הראשון אליו הוא נכנס היה של מג"ב, וכאשר יצא ממנו, לא היה לו ספק לאן הוא רוצה להגיע בצבא.

לאחר סיום התיכון, ישעיה התגייס לצבא - בתאריך 21.7.00. עם בואו לבקו"ם, הוא התבשר שלצבא יש תוכניות קצת שונות בשבילו: הצבא החליט לגייסו דווקא לנח"ל. ישעיה, בעקשנותו האופיינית, סירב להשלים עם כך וסירב להתפנות מהבקו"ם עד שלא תמולא תביעתו להגיע למג"ב, ובאמת, לאחר ארבעה ימים בהם סירב להתפנות, משאלתו התמלאה והוא מצא את עצמו בדרך לבט"ר (בסיס טירונים) מג"ב שנמצא בבית-חורון, שם הצטרף לפלוגת "געש", והחל את הטירונות.

בסופי השבוע, למרות האימונים המפרכים והשבועות המתישים, היה נח מעט, ומיד מתכנן לאן לצאת בערב. לאחר סיום הטירונות, יצא ישעיה לקורס חובשים, לאחריו הוצב במערת המכפלה בחברון בפלוגה ל"ז. בתחילה הוא לא אהב את השירות שם, אך עם הזמן הוא התרגל אליו, והוא התחבב עליו.

לאחר חודשים ספורים, עבר ישעיה לשרת כחובש במפג"ד (מפקדת גדוד), ובשלב מתקדם יותר, אף עבר לחפ"ק (חבורת פיקוד קדמית).

למרות שחבלי קליטתו בחברון היו קשים מעט, הוא התאהב במקום ובאנשים, ולא הסכים לעבור אף כשהציעו לו. למרות שאהב את השירות, הוא היה סופר את הימים עד ליציאה הבאה, ביודעו שכשהיא תגיע, יחלו עמה הבילויים האינסופיים, המפגשים עם החבר'ה בים עם הנרגילה, הבגדים וגם הבנות.

לחברים ישעיה תמיד היה אומר שהשירות שלו אינו מסוכן כל כך ושאין מה לדאוג. הוא תמיד נטע בהם את הביטחון שלעולם לא ייפגע.

מעגל החברים של ישעיה היה מיוחד בשל מורכבותו, שכן היו לו את חבריו מבית הספר, מהצבא ומהשכונה, כשכל מעגל חברים שכזה שונה במהותו ממעגל אחר, ועם זאת, כשהוא היה נוכח, המעגלים כולם התחברו בטבעיות והכל זרם כשישעיה הוא המרכז המאחד בין כולם.

ישעיה היה אדם מיוחד. אופיו היה יוצא דופן, שכן הוא רכש כבוד רב לזולת, ושילב בתוכו אופי רגיש ואוהב, אכפתי וסובלני, ועם זאת, היה אדם עקשן ובעל עקרונות שעליהם עמד.

ישעיה היה אדם אמיץ שאפשר היה לסמוך עליו בעיתות מצוקה, ולא פעם הוא הוכיח זאת ברגעים קשים ומפתיעים.

לישעיה היה כבוד תמידי רב להוריו. מעולם הוא לא גרם להם לדאגות. הוא היה נוהג להתקשר עם הגיעו לבסיס ומהדרך. תמיד נהג לעזור וידע להקשיב. לא היה מכביד על סביבתו ולא היה מפונק. הוריו מעולם לא הרגישו שחסר לו דבר, שכן הוא מעולם לא היה מתלונן על מחסור כלשהו.

יום שישי, ה-15.11.02, התחיל כעוד יום שגרתי. בשעה 18:45 ישעיה מתקשר לחברו הטוב ומתעניין בשלומו ובתוכניותיו לערב. כשנשאל, הוא אומר שהכל בסדר וששקט בחברון. כשעה קלה לאחר מכן, שלושה מחבלי ג'יהאד אסלאמי מבצעים ירי על קבוצת מתפללים שחזרה מתפילת ערב שבת. ישעיה מוקפץ לשטח ומתפקד בתור הקשר של מפקדו. לפני שמפקדו יוצא מהג'יפ, מפציר בו ישעיה שיחבוש קסדה וילבש שכפ"ץ. ישעיה עצמו יוצא מוגן מהג'יפ, נכון לטפל בפצועים. שני קליעים שפגעו בכתפו השמאלית מכריעים אותו, שבעה חודשים וחצי לפני השחרור, וחודש וחצי לפני יום הולדתו ה-21, בהשאירו אחריו זוג הורים, אחות ואח קטן והמון המון חברים אוהבים.



יהי זכרו ברוך.