רוזה ידגרוב ז"ל

קורות חיים

רוזה, בתם של זויה זולאי ויונתן יעקובוב, נולדה ביום א' בכסלו תש"ג, (10.11.1942) בעיר קטנד באוזבקיסטן, אז בברית המועצות. אחות ליוסף, דניאל ודורה.

רוזה, בת הזקונים של המשפחה, נולדה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. בגיל צעיר מאוד התייתמה מאימה ונמסרה על ידי אביה לבית יתומים. שם, למעשה, גדלה והתחנכה. המשפחה שמרה איתה על קשר, אביה וסבה ביקרו אותה בבית היתומים. כעבור זמן התחתן אביה בשנית. לאורך שנים רבות לא היו לבני הזוג ילדים משותפים ולכן החליט אביה כי תחזור לחיות עם המשפחה. בגיל 14 יצאה רוזה מבית היתומים וחזרה אל בית משפחתה, אז גם הפסיקה את לימודיה.

לאחר תקופה הרתה אשתו של אביה ובהמשך נולדו להם חמישה ילדים, אחים למחצה של רוזה. רוזה תפקדה עבורם כאם, סייעה בגידולם, וביצעה את כל עבודות הבית.

כשהייתה בת 22, רצה אביה למצוא לה חתן. אחיה הגדולים יוסף ודניאל קיבלו על עצמם את המשימה. דניאל, שפתח באותו זמן סנדלרייה בטשקנט, הכיר את יורי ידגרוב שגר בסמוך לחנותו, ובין השניים נוצרו קשרי חברות. דניאל החליט להכיר לו את אחותו, רוזה והשידוך עלה יפה. בין השניים התפתח קשר של אהבה וחברות.

ב-1968, לאחר שהכירו שנה, נישאו יורי ורוזה. הם שכרו בית ישן בטשקנט ללא מים זורמים, ללא גז או חימום וגרו ובתנאים קשים. יורי, שעבד כמחסנאי בנמל התעופה בעיר, דרבן את רוזה ללמוד מקצוע והיא החלה להתלמד בתפירה.

ב-1969 נולד בנם הבכור, רומה-רחמים, ולאחריו נולד הבן השני, גרגורי. רוזה החלה לעבוד כתופרת בחנות גדולה ויורי קודם בעבודתו - ממחסנאי פשוט עבר לתפקיד מנהל המחסן. בעקבות כך השתפר מצבם הכלכלי, הם רכשו משק באזור אחר בטשקנט והחלו לבנות מחדש את ביתם ואת חייהם. בבית החדש היה להם כל מה שנדרש כדי לחיות בנוחות, הם קנו חיות משק, שתלו עצי פרי ובנו לול. ב-1975, נולד בנם השלישי, מסנאל-מארק.

בשנת 1990 התפרקה ברית המועצות, והאנטישמיות באוזבקיסטן הלכה וגברה. ממקום העבודה של יורי דרשו שיסתיר את יהדותו כתנאי להישארות בתפקיד ואף הציעו שיתאסלם. באותו הזמן החלו חטיפות ילדים קטנים ממשפחות יהודיות לצורך קבלת כופר. רוזה ויורי הצליחו להחזיק מעמד ולעבור את התקופה הזו בשלום, אך כיהודים ציונים ידעו שהמקום כבר לא בטוח עבורם.

במהלך השנים נפטרו שני בניהם – רומה-רחמים וגרגורי, בשל בעיות בריאות, ונותר להם רק בנם הצעיר, מארק. ב-1993, כשמארק היה בן 18 והיה אמור להתגייס לצבא אוזבקיסטן, רוזה חששה שתאבד גם את הבן היחיד שנשאר לה והחליטה שהגיעה השעה לעלות לישראל. עוד באותה שנה עלתה לארץ עם מארק והתמקמה באופקים. כעבור שלוש שנים הצטרף אליהם יורי.

באפריל 1996, לאחר שיורי הגיע לארץ הוא קנה לשלושתם בית באופקים. בשל בעיות בריאות לא יצאה רוזה לעבוד ונשארה לטפל בבית ובמשפחה. יורי מצא עבודה ב"רשות הטבע והגנים", שם עבד עד שפרש לגמלאות.

רוזה ויורי התערו היטב בקהילה באופקים. כשומרי מצוות נהגו לבקר בקביעות בשבתות ובחגים בבית הכנסת של העדה הבוכרית, שנמצא ברחוב מישור הגפן. היהדות וקיום המצוות היו חשובים להם כדרך חיים. שניהם הרגישו שמחים ומרוצים מחייהם מכל הבחינות, הם נהנו מחיי חברה פעילים, נפגשו עם חבריהם באירועים של העדה הבוכרית או במקום המפגש הקבוע שלהם – על הספסל סמוך לכיכר שליד ביתם. משאלתם היחידה הייתה שמארק ימצא בת זוג ויתחתן.

בני הזוג בגרו ובנם, מארק, שעבר לדירה משלו והחל את חייו העצמאיים, שב לגור בביתם וטיפל בהם במסירות רבה. הוא ליווה אותם לטיפולים רפואיים, דאג לניהול הבית ולכל צורכיהם. בני הזוג לא שלטו בשפה העברית ומארק ליווה אותם בכל צעד. ב-2023 קנה בית גדול בשכונה חדשה באופקים עבור הוריו ועבור משפחתו העתידית, ושלושתם היו אמורים לעבור לשם בשנת 2026.

ביום שישי, ערב שמחת תורה, כ"א בתשרי תשפ"ד, הלכו יורי, רוזה ומארק לבית הכנסת ולאחר מכן אכלו סעודת חג.

למוחרת, ביום שבת, חג שמחת תורה, 07.10.2023, בשעה שש וחצי בבוקר פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב.

בבוקר זה החלה מלחמה.

כשהאזעקות לא פסקו, ביקש מארק מהוריו שיתלבשו ושייצאו החוצה לכיוון המקלט. יורי לא דאג כי היה מורגל באזעקות, אך רוזה נבהלה מאוד. מארק יצא החוצה כדי לבדוק מה קורה וראה שני טנדרים עם מחבלים חמושים שיורים ללא הבחנה. הוא זירז את ההורים לצאת החוצה, מבלי לספר להם כלום, ולבקשת אביו, מיהר לצאת לפתוח את המקלט הסמוך לביתם. בכל אותו הזמן שמע צעקות לעזרה וירי בלתי פוסק. יורי יצא ראשון מהבית ומייד נורה למוות על ידי מחבלים. רוזה יצאה אחריו, ראתה אותו מוטל בכניסה, צעקה ואז גם היא נורתה למוות. המחבלים המשיכו וירו גם לעבר מארק, הוא נפצע מרסיסים אך הצליח להסתגר במקלט עם תשעה תושבים נוספים וחייהם ניצלו.

באופקים נרצחו באותו יום כשלושים תושבים.

רוזה ידגרוב נרצחה על ידי מחבלים בפתח ביתה שבאופקים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023). בת שמונים בהירצחה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בחולון, לצד בעלה. הותירה אחריה בן, אחים ואחיות.

סיפר מארק: "כל הזמן שהייתי בא אחרי העבודה אימא שלי הייתה מחכה לי עם חיוך בפנים. כל הזמן חיבקה אותי, כל בוקר, כל הזמן הייתה מברכת אותי... ילדים קטנים היו באים לבקש ממנה סוכריות. היו לה תמיד סוכריות בכיס." והוסיף: "כולם ידעו שבכיכר הזאת, בספסל הזה, ישבו יורי ורוזה."

יורי ורוזה הונצחו במקומות שונים ברחבי השכונה שבה גרו. כיתוב עם הנצחה הודבק גם על הספסל המיוחד שלהם, שעליו תמיד ישבו.

במרץ 2024 נערך בבנייני האומה בירושלים המושב השנתי ה-24 של קהילת יהדות בוכרה. בערב הנצחה מוזיקלי, עוצמתי ומרגש הונצחו חללי אירועי השבעה באוקטובר המשתייכים לעדה הבוכרית, בהם רוזה ויורי ידגרוב.