יורי ידגרוב ז"ל

קורות חיים

יורי, בנם של מזל ורחמין, נולד ביום ט' בניסן תש"ו, (10.04.1946) בעיר טשקנט באוזביקיסטן (אז – בברית המועצות). אח לבוריס, פרידה ויפה.

יורי, בן הזקונים, נולד כשנה לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. גדל בטשקנט. כשהיה צעיר מאוד, נפטר אביו והמשפחה נשארה ללא מפרנס. המצב הכלכלי היה קשה ובגיל תשע, כשהיה בכיתה ג', נאלץ להפסיק ללמוד בבית הספר ויצא לעבוד כדי לסייע למשפחתו. יורי החל לעבוד בשוק כסבל, נשא והוביל חפצים כבדים וכך עזר לאימו ולאחיו לשרוד את התקופה הקשה.

בגיל 14 החל לעבוד עם אחד מבני המשפחה בנמל התעופה של טשקנט, כמחסנאי. סביו וסבתו מצד אביו רצו לחסוך כסף כדי לעזוב במהירות האפשרית את האזור הנחשל שבו גרו, ויורי נרתם לעזרה. הוא מצא עבודה נוספת כקצב באיטליז ולאחר מכן אף עבד בעבודה שלישית - כשומר. בשלב מסוים עזב את שתי העבודות האחרות והתרכז בעבודה כמחסנאי בנמל התעופה.

כשבגר המשיך לעבוד ולהתגורר בטשקנט. באחד הימים הכיר את יוסף ודניאל יעקובוב, שני אחים שהגיעו לחפש עבודה בעיר. דניאל מצא עבודה כסנדלר ויורי, שגר בסמוך לחנותו, הגיע במקרה לחנות ובין השניים נוצרו קשרי חברות. מארק, בנו הצעיר של יורי סיפר: "דניאל שאל את יורי למה עדיין לא הקים משפחה, ויורי השיב לו שהוא מתבייש להכיר בת זוג ולהקים בית, כי אין לו מה להציע לה ועוד אין לו ממון ויכולת להעניק שפע לבת הזוג." דניאל החליט להכיר לו את אחותו, רוזה. השידוך עלה יפה, ובין השניים התפתח קשר של אהבה וחברות.

ב-1968, לאחר שהכירו שנה, נישאו יורי ורוזה. הם שכרו בית ישן בטשקנט ללא מים זורמים, ללא גז או חימום וגרו ובתנאים קשים. יורי דרבן את רוזה ללמוד מקצוע ורוזה החלה להתלמד בתפירה.

ב-1969 נולד בנם הבכור, רומה-רחמים, ולאחריו נולד הבן השני, גרגורי. רוזה החלה לעבוד כתופרת בחנות גדולה ויורי קודם בעבודתו - ממחסנאי פשוט עבר לתפקיד מנהל המחסן. בעקבות כך השתפר מצבם הכלכלי, הם רכשו משק באזור אחר בטשקנט והחלו לבנות מחדש את ביתם ואת חייהם. בבית החדש היה להם כל מה שנדרש כדי לחיות בנוחות, הם קנו חיות משק, שתלו עצי פרי ובנו לול. ב-1975, נולד בנם השלישי, מסנאל-מארק.

בשנת 1990 התפרקה ברית המועצות, והאנטישמיות באוזבקיסטן הלכה וגברה. ממקום העבודה של יורי דרשו שיסתיר את יהדותו כתנאי להישארות בתפקידו, ואף הציעו שיתאסלם. באותו הזמן החלו חטיפות של ילדים קטנים ממשפחות יהודיות לצורך קבלת כופר. יורי ורוזה הצליחו להחזיק מעמד ולעבור את התקופה הזו בשלום, אך כיהודים ציונים ידעו שהמקום כבר לא בטוח עבורם.

במהלך השנים נפטרו שני בניהם – רומה-רחמים וגרגורי, בשל בעיות בריאות, ונותר להם רק בנם הצעיר, מארק. ב-1993, כשמארק היה בן 18 והיה אמור להתגייס לצבא אוזבקיסטן, רוזה חששה שתאבד גם את הבן היחיד שנשאר לה והחליטה שהגיעה השעה לעלות לישראל. עוד באותה שנה עלו רוזה ומארק לארץ והתמקמו באופקים. כעבור ארבע שנים הצטרף אליהם יורי.

לאחר שהגיע לארץ קנה לשלושתם בית באופקים, ומצא עבודה ב"רשות הטבע והגנים". יורי עסק בנטיעות עצים ובייעור. במהלך שנותיו שם עבד בתפקידים מגוונים ועבר בין אזורים שונים בארץ. יורי היה מרוצה מעבודתו, "הוא הרגיש שזו שליחות להקים את ארץ ישראל במו ידיו", כתב מארק. מנהליו העריכו אותו מאוד והוא קיבל הערכה כעובד מצטיין. יורי המשיך בעבודתו עד שיצא לפנסיה.

יורי ורוזה התערו היטב בקהילה באופקים. כשומרי מצוות נהגו לבקר בקביעות בשבתות ובחגים בבית הכנסת של העדה הבוכרית, שנמצא ברחוב מישור הגפן. היהדות וקיום המצוות היו חשובים להם כדרך חיים. שניהם הרגישו שמחים ומרוצים מחייהם מכל הבחינות, הם נהנו מחיי חברה פעילים, נפגשו עם חבריהם באירועים של העדה הבוכרית או במקום המפגש הקבוע שלהם - סמוך לכיכר שליד ביתם. משאלתם היחידה הייתה שמארק ימצא בת זוג ויתחתן.

משבגרו בני הזוג בנם מארק, שכבר עבר לדירה משלו והחל את חייו העצמאיים, חזר לגור בביתם וטיפל בהם במסירות רבה. הוא ליווה אותם לטיפולים רפואיים, דאג לניהול הבית ולכל צורכיהם. בני הזוג לא שלטו בשפה העברית ומארק ליווה אותם בכל צעד. ב-2023 קנה בית גדול בשכונה חדשה באופקים עבור הוריו ועבור משפחתו העתידית, ושלושתם היו אמורים לעבור לשם בשנת 2026.

ביום שישי, ערב שמחת תורה, כ"א בתשרי תשפ"ד, הלכו יורי, רוזה ומארק לבית הכנסת ולאחר מכן אכלו סעודת חג. יורי בירך את בנו בברכה המיוחדת שמברכים בסיום חגי תשרי.

למוחרת, ביום שבת, חג שמחת תורה, 07.10.2023, בשעה שש וחצי בבוקר פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב.

בבוקר זה החלה מלחמה.

כשהאזעקות לא פסקו, מארק ביקש מהוריו שיתלבשו ושייצאו החוצה לכיוון המקלט. יורי לא דאג כי היה מורגל באזעקות, אך רוזה נבהלה. מארק יצא החוצה כדי לבדוק מה קורה וראה שני טנדרים עם מחבלים חמושים שיורים ללא הבחנה. הוא זירז את ההורים לצאת החוצה, מבלי לספר להם כלום, ולבקשת אביו, מיהר לפתוח את המקלט הסמוך לביתם. בכל אותו הזמן שמע צעקות לעזרה וירי בלתי פוסק. יורי יצא ראשון מהבית ומייד נורה למוות על ידי מחבלים. רוזה יצאה אחריו, ראתה אותו מוטל בכניסה, צעקה ואז גם היא נורתה למוות. המחבלים המשיכו וירו גם לעבר מארק, הוא נפצע מרסיסים אך הצליח להסתגר במקלט עם תשעה תושבים נוספים וחייהם ניצלו.

כשלושים תושבי אופקים נרצחו בעיר באותו יום.

יורי ידגרוב נרצח על ידי מחבלים בפתח ביתו שבאופקים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023). בן שבעים ושבע בהירצחו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בחולון, לצד רעייתו. הותיר אחריו בן.

סיפר מארק: "אבא שלי הרגיש פה (בישראל) שהוא נמצא בבית. כל הזמן חייך, כולם הכירו אותו באופקים. כולם ידעו שבכיכר הזאת, בספסל הזה, ישבו יורי ורוזה."

יורי ורוזה הונצחו במקומות שונים ברחבי השכונה שבה גרו. כיתוב עם הנצחה הודבק גם על הספסל המיוחד שלהם, שעליו תמיד ישבו.

במרץ 2024 נערך בבנייני האומה בירושלים המושב השנתי ה-24 של קהילת יהדות בוכרה. בערב הנצחה מוזיקלי, עוצמתי ומרגש הונצחו חללי אירועי השבעה באוקטובר המשתייכים לעדה הבוכרית, בהם יורי ורוזה ידגרוב.