יסמין בירה ז"ל

קורות חיים

יסמין, בתם של דורה וליאון קופמן, נולדה בט"ז בחשוון תשל"ב (04.11.1971) בבואנוס איירס, ארגנטינה. אחות צעירה לדנה ואחות תאומה לדליה.

גדלה והתחנכה בבואנוס איירס על ערכי ציונות ואהבת ישראל. למדה בבית ספר יהודי "גולדה מאיר" ובהמשך בתיכון ציבורי במגמה ריאלית. נערה טובת לב, מלאת שמחת חיים ואהובה על הבריות.

בת מסורה להוריה ואחות אוהבת ותומכת. היה לה קשר מיוחד עם אחותה דליה שסיפרה: "אצלנו לא היה צריך לדבר. אם מישהי הייתה צוחקת, השנייה מיד הייתה מבינה למה היא צוחקת... אחותי נולדה חמש דקות לפניי. אני מרגישה שהיא דאגה לי יותר ממה שאני דאגתי לה. היא תמיד הייתה איתי בכל השמחות וברגעים הלא פשוטים שלי".

בשנת 1990, בגיל תשע-עשרה, עלתה לישראל יחד עם דליה אחותה והתגוררה בקיבוץ שדה בוקר שבנגב. יסמין אהבה את החיים בקיבוץ, התאקלמה במהירות ושיפרה את העברית שבפיה. כעבור זמן, שאר בני המשפחה עלו ארצה בעקבותיהן.

בגיל עשרים, למרות שהייתה פטורה מגיוס, התנדבה לשירות צבאי והצטרפה לגרעין נח"ל בצפון הארץ.

לאחר השחרור החלה ללמוד במכינה לקראת לימודים במדעי הרוח ב"אוניברסיטה העברית בירושלים" והתגוררה במעונות הסטודנטים, אך כעבור שנה החליטה לחזור לקיבוץ.

לקיבוץ בארי הגיעה בשנת 1997 כבמב"חית (בת משק בשנת חופש), שם פגשה את אורון בירה בתורנות שטיפת כלים בחדר האוכל. האהבה ביניהם פרחה ועד מהרה טיפחו זוגיות חמה ואוהבת. אורון כינה את יסמין "האור של חיי" באוזניי חבריו ולא חדל להצחיקה. בשנת 1999 נישאו והקימו את ביתם בבארי.

במהלך השנים נולדו לבני הזוג שלושה ילדים – הבכורה תאיר, אחריה נולד יהב ואחריו הבת תהל. אם מסורה שהרעיפה אהבה על ילדיה, חינכה אותם לערכים של אהבת הזולת ודגלה בתקשורת פתוחה. משפחה חמה ומלוכדת, עם ארוחות משפחתיות וטיולים משותפים, שפה והומור פנימיים.

יסמין עבדה ב"דפוס בארי" במחלקת תי"ש (תיאום, ייצור, שיווק) ובלטה כעובדת חרוצה וחדורת מוטיבציה. בהמשך, למדה הנהלת חשבונות ועבדה כמנהלת חשבונות בקיבוץ. כתבה אווה: "יסמין אהובה, לא אשכח אותך לעולמים, הסבלנות שלך, האדיבות והמקצועניות לצד הפירגון התמידי. נעמת לי מאוד בחמש השנים שעבדתי איתך".

בין גידול ילדים לעבודה הקפידה להקדיש חלק ניכר מזמנה לנתינה. יסמין התנדבה במשך שנים במרכז קלט חירום בנתיבות, מעון שאליו מגיעים תינוקות בצו חירום, העניקה תמיכה רגשית לאימהות חד-הוריות והתנדבה בעמותת "עלם" למען נוער בסיכון. ברגישות אין קץ סייעה לאוכלוסיות מוחלשות. סיפרו מכריה: "היא הייתה מלאך, רק רצתה לעזור לאנשים שהחיים לא האירו להם פנים".

חובבת ספר, אוהדת מושבעת של הכדורגלן ליונל מסי שלא החמיצה משחק שלו.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב.

בבוקר זה החלה מלחמה.

באותו יום חדרו לקיבוץ בארי יותר ממאה מחבלים, רצחו למעלה מתשעים מחברי קיבוץ, וחטפו אחרים לעזה.

יסמין שהתה באותו בוקר בביתה בקיבוץ בארי יחד עם בעלה אורון ושתי בנותיהם תאיר ותהל. בנם יהב, חייל, שהה בבית אחר בקיבוץ. עם הישמע האזעקות נכנסו לממ"ד. יסמין התכתבה עם אחותה דליה וסיפרה שמחבלים חדרו לקיבוץ והיא חוששת. בשעה 10:58 תאיר דיברה עם יהב אחיה מהממ"ד ודרך הטלפון נשמעו צעקות וקולות ירי. ארבעת בני המשפחה נורו למוות על ידי מחבלים. הם הוגדרו נעדרים וכעבור אחד-עשר יום קיבלה משפחתם את הבשורה הקשה. גיסה טל, אחיו הבכור של אורון, נרצח גם הוא בביתו בקיבוץ באותו יום.

יסמין בירה נרצחה על ידי מחבלים בביתה בקיבוץ בארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והיא בת 51. תחילה הובאו בני המשפחה למנוחות בבית העלמין בכפר חוגלה, וביולי 2024 הועברו לקיבוץ בארי. יסמין נטמנה לצד בעלה אורון, בנותיה תאיר ותהל וגיסה טל. הותירה אחריה בן, הורים ושתי אחיות.

הבן יהב ספד לבני משפחתו כשהובאו למנוחות בקיבוץ בארי: "לא פשוט לי לעמוד שוב מעל הקברים הפתוחים, אבל אני יכול להגיד שעושה לי טוב לחשוב שהיינו קרובים שוב, אפילו אם רק לרגע. עושה לי טוב לחשוב שראיתם בפעם האחרונה אור שמש, וזכיתם בפעם האחרונה לנסוע את הדרך הביתה. מאז אותו היום גם אני לא חזרתי לקיבוץ, והיום אנחנו עושים את זה יחד כמשפחה. אני חושב עליכם הרבה, אני אוהב אתכם הרבה ואני מתגעגע אליכם הרבה".

בתיה גיסתה ספדה: "עד סוף ימינו נלמד לחיות עם שברון הלב, עם החוסר, האובדן הנורא, עם הידיעה עד כמה גבוה ורחוק יכולתם עוד להמריא. אני מבטיחה שנמצא את הדרך לחיים משמעותיים וטובים בתוך הכאב הבלתי ניתן לריפוי, כשזיכרון אהבת החיים שלכם והפקת המירב מהם יובילו אותנו ויעמדו מול עינינו".

כתב חיים: "טל, אורון , יסמין, תאיר ותהל בירה ז''ל חזרו היום לאדמת בארי. האדמה שכל כך אהבו, האדמה שספוגה בדם. איך מבינים שלעולם לא נראה אותם במדרכות, בשיעורי ספינינג או בבית שלנו?... אנחנו כאן על פני האדמה לא נשכח ונזכור את כולם. נמשיך לחיות, לעשות, ליצור ולתת תקווה לדורות הבאים".