קורות חיים
בנם הבכור של חגית וטל. נולד ביום ח' באייר תשס"ג (10.5.2003). אח גדול לשירה ולמיכל.
דויד גדל והתחנך ביישוב גנות הדר, הסמוך לנתניה, אליו עבר עם משפחתו כשהיה בן שלוש. למד בבית ספר היסודי "לב הפרדס" ובבית הספר העל-יסודי השש-שנתי "קריית חינוך ניסויית דרור".
ילד חברותי ואהוב, ברוך כישרונות ובעל תחומי עניין מגוונים, שתמיד שאף להוכיח לעצמו ולעולם שהוא יכול להתמודד עם כל אתגר ולהגשים את עצמו בכל תחום שיבחר. השאפתנות, הנחישות והאמונה שלו בעצמו ניכרו בכל מה שעשה: הוא התנסה בענפי ספורט רבים, אהב לגלוש ושימש כמדריך גלישה, היה חניך ומדריך בתנועת הנוער המקומית "התנועה החדשה", ומעל לכול - כיכב על הבמות במסגרת מגמת התיאטרון בתיכון. תשוקתו לבמה וכישרונו הרב בלטו למרחוק, מלווים בכריזמה כובשת וברוח שטות חיננית, והוא היה מאושר, מסופק ומלא בגאווה על היכולת לקחת חלק במסגרת היצירתית ולהפגין את יכולותיו. לצד כל אלו, לא הזניח את הלימודים והיה תלמיד מצטיין.
"דויד היה תלמיד כזה, שלפעמים שואל שאלה מצוינת", סיפרה אחת ממורותיו, "לפעמים מפריע לשיעור טיפה ומתנצל מיד עם חיוך של 'תפסת אותי, לא התכוונתי להפריע' ובדרך כלל פשוט תלמיד חברותי, סקרן, חייכן ושובב, אבל במידה הנכונה שובב שאי אפשר לכעוס עליו אף פעם, כי העיניים שלו מקרינות טוב".
הוא שאף לשרת בצבא בתפקיד משמעותי ומועיל, ומכיתה ט' הקדיש חלק ניכר מזמנו לאימוני כושר קרבי במטרה להגשים את החלום ולהתגייס לאחת הסיירות המובחרות. תמיד אמר לקרוביו: "אני לא יודע מה ארצה לעשות, אבל אני מבטיח שמה שזה לא יהיה – אעשה אותו בצורה הטובה ביותר".
עם סיום התיכון, הצטרף למכינה הקדם-צבאית "מלח הארץ" בקיבוץ עין גדי הסמוך לים המלח. הוא השקיע בלימודים ובפעילויות, היה הראשון להסתער על כל אתגר ושאף להוביל בכל משימה. הזמן שבילה במכינה עיצב אותו, הפך אותו מנער לגבר צעיר, העמיק את החיבור לערכי הציונות ואהבת הארץ וחיזק את תכונות המנהיגות והנחישות שהיו טבועות בו. מעבר להישגיו הלימודיים, התבלט גם בהיבט החברתי והבין-אישי. תמיד היה שם כחבר אמת שעוזר, תומך ומדריך את חבריו, ורבים מהם ראו בו מודל לחיקוי ומנטור.
לפני הגיוס לצבא, עבד כמנהל חדר כושר בבית הדיור המוגן "מגדלי הים התיכון נורדיה", וגילה רגישות רבה כשליווה את הדיירים בהתמודדותם עם אתגרים פיזיים ומנטליים באימונים. הוא ידע להקשיב להם, להבין את צרכיהם ולהתאים לכל אחד את האימון הנכון לו ביותר. בדרכו הייחודית והקלילה, התחבר לדיירים המבוגרים ממנו בעשרות שנים, והותיר חותם עמוק בליבם.
ב-8.12.2022 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם ביחידת "עוקץ", בפלגת תקיפה וחנ"מ. אל היחידה הגיע לאור אהבתו הגדולה לכלבים, וההצטרפות אליה, אחרי שעבר את שלבי המיון והוכיח את יכולותיו, הייתה עבורו הגשמת חלום.
מהר מאוד, הפך לאחד הלוחמים המובילים ביחידה, תמיד נתן את כולו לכל משימה, וגם כשהיה קשה ידע בדיוק מתי לספר איזו בדיחה ולהרים את המורל של כולם. אחרי שמונה חודשים במסלול, קיבל את "החצי השני" שלו בשירות – כלב תקיפה ענק בשם סיטקה. בין השניים נוצרה מערכת יחסים של ממש, מלאה באהבה ומסירות, ויחד הפכו לצמד מלא כוח ועוצמה.
באחד הימים שאלה אותו סבתו: "דוידי, למה קרבי? זה מסוכן". והוא ענה: "סבתא, אם אני לא אלך אז מי ילך? מה שיקרה זה שאף אחד לא יעשה שירות משמעותי, מה יהיה עם המדינה שלנו?"
דויד היה אדם חייכן ומלא חיים, שידע למצות כל רגע ולא פחד להתנסות בכל מה שהחיים הציעו לו. מסמר הערב, הראשון שמגיע למסיבה והאחרון שנשאר לרקוד על הרחבה, יודע לשמוח גם ללא כל סיבה מיוחדת ולשמח את כל מי שסביבו. הוא היה דעתן ועקשן, לא חשש מעולם לבטא את דעותיו ולעמוד על עקרונותיו, אך עשה הכול בחן ובחיוך. הייתה לו יכולת לחבר בין אנשים, להיות להם חבר אמת ולגרום לכל מי שסביבו להרגיש טוב יותר לגבי עצמו.
"הוא היה בן אדם שכל כך מתעניין במי שעומד מולו וכל כך אכפתי לסביבה שלו... הוא גרם לכל בן אדם להרגיש הכי מטורף בעולם, הכי מעניין, וכל מה שקורה לו בחיים זה הכי חשוב בעולם", סיפרה חברת ילדות, וחבר אחר הוסיף: "אתה מרגיש אהוב כשאתה עם דויד".
במשפחה קראו לו "דויד מלך", כיוון שהיה, לדבריהם, "המלך של הבית". בן מסור, שבכל שישי חוזר מהצבא עם זר פרחים לאימא, ומעשן "סיגריית ניצחון" עם אבא, אח אוהב, שמספר ללא הרף כמה הוא גאה באחיותיו ומעריץ אותן, נכד דואג שלא מפספס ביקור אצל סבתא ובן דוד שהוא חבר אמת, שתמיד נמצא שם.
את בת זוגו, יעל, הכיר למשפחה בקיץ 2023. בין השניים הייתה אהבה גדולה, ודויד לא הפסיק לספר עליה לחבריו בצבא ולומר כמה הוא מתגעגע אליה וכמה חשוב לו לראות אותה.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
דויד היה בעיצומה של ההכשרה כשהחלה המלחמה, ומיד נבחר לעבור הכשרה מזורזת, במטרה להכשיר אותו ואת סיטקה ולצרף אותם ללחימה עוד לפני שסיימו את המסלול.
בדצמבר 2023, אחרי חודשיים של אימונים, נכנס ללחימה קרקעית ברצועת עזה כחלק מכוח מיוחד שסופח לגדוד 202 של חטיבת הצנחנים.
הוא השתתף בתמרון הקרקעי במשך קרוב לחמישים ימים, במהלכם ניהל יומן ובו הקפיד לכתוב מדי יום. בין היתר, כתב: "יום שישי, שום דבר לא כרגיל ואין את האווירה, אין את השקט. אני מתגעגע הביתה. מתגעגע להורים, לאחיות שלי, לכלבה, לבית, למושב, לחצר, למועצה, לחברים, לחברה. אני מתגעגע ליום שישי בבית. יום שישי של פעם. למרות שאני רק שבועיים פה, השישי שלי נלקח כבר מפרוץ המלחמה. מחכה כבר לקבל אותו בחזרה. לחזור לחיים הקודמים, או לפחות למה שנשאר מהם".
ביום רביעי 6.3.2024, ליווה כוח של יחידת "אגוז" במשימת טיהור מבנים באחת השכונות של ח'אן יונס. כנהוג, הכלבנים נכנסו ראשונים למבנה והחלו לסרוק את המקום. בקומה השלישית ארבה להם חוליית מחבלים שפוצצה מטען וירתה לעבר הכוח. דויד נהרג, ויחד איתו כלבו האהוב סיטקה.
סמל דויד ששון נפל בקרב ביום כ"ו באדר א' תשפ"ד (6.3.2024). בן עשרים וחצי בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות.
לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.
אימו, חגית, ספדה לו: "ילד שלי, גאווה שלנו, המלך של הבית. הרשימה ארוכה מדי מלספר עליך. כריזמה מהלכת, אהוב ואוהב אדם, מצחיק, יפה תואר ושובר לבבות... חברים בכל יישוב ובכל מקום שרק אפשר. הישגי ושאפתן, נלחם להשיג את מה שנכון לך ואף פעם לא מוותר...
"שמחתי ואהבתי לגדל אותך, תחסר לנו מאוד... בפעמים האחרונות המעטות שהגעת רציתי לסגור אותך בחדר שלא תצא. אבל אתה עם הלו"ז המטורף שלך, להספיק עוד ועוד חברים, מסיבות, החברה יעלי... זה אתה, אהבת למצות כמה שיותר... אהוב שלי, תנוח על משכבך בשלום ותשמור על כולנו שם למעלה".
אביו, טל, ספד: "שבועיים לפני הגיוס שלך, טסנו לטיול בן שבוע לאיטליה. טיול של אבא ובן, כדי להרגיש אותך קרוב, לפני שהצבא שואב אותך לתפקיד התובעני... בערב האחרון לפני החזרה הביתה, ישבנו במסעדה, אכלנו ושתינו יין, וב'סיגריית ניצחון' שלנו, התחלתי טיפה להתעצב. אתה כמובן הבחנת ושאלת: 'מה העניין אבא?'
"הסברתי לך שזה בגלל שסיימנו את הטיול הכל כך יפה וחשוב הזה. החזקת לי את היד ואמרת: 'אבא, אל תצטער שזה נגמר, חייך שזה קרה'... דויד, אומרים: 'רק כשהעץ נופל, רואים כמה גבוה היה'. האלפים שבאו לנחם אישרו כמה ענק החותם שהשארת פה ובכמה אנשים נגעת, ועוד לא מלאו לך עשרים ואחת... אני נפרד ממך בני. לא יודע מתי, אבל בטוח ניפגש לסיגריית ניצחון מתישהו".
פעולות רבות נעשו להנצחתו של דויד, בהן:
במועדון הכושר של בית הדיור המוגן בו עבד, "מגדלי הים התיכון נורדיה", הוקם "גן השעשועים של דויד" – פינה הכוללת אנדרטה לזכרו ואת מתקני הכושר האהובים עליו, לצד מסרים המעודדים התמדה ונחישות.
מותג התכשיטים "אסברה" יצר שרשרת לזכרו, המהווה שחזור של תליון שענד, בשילוב חריטה של תמונתו עם סיטקה.
סרטון לזכרו הועלה ליוטיוב תחת השם "דויד ששון – סרטון זיכרון".
עמודים לזכרו, הכוללים תמונות, סרטונים וסיפורים מתחנות חייו השונות, נפתחו באינסטגרם ובטיקטוק. את שניהם ניתן למצוא תחת השם remember_david_sasson.
אריק גורן כתב לזכרו את השיר "הילד מרחוב האירוסים": "הילד מרחוב האירוסים בשכונה/ מהלך שחיוך אל שפתיו/ ברחוב המרוצף שם ממש בפינה/ צחוקו מתגלגל ברוקדו את חייו/ כה קיווה הוא לשוב ללא פגע/ בידו האחת פרחים, בשנייה רצועה/ מול שקיעה של תפוז/ את הרגע לחבוק ללא צלקת או פציעה/ כך חייך הוא כל ליל בחשכה/ בדמיינו כיצד ישוב למושב/ יחלוץ נעליו, יגלגל בדיחה/ עם סיגריית ניצחון של עכשיו/ הוא המשיך בשעון החול כתמיד/ להיות חלק מאותו טבע/ של המחזיק בגדר חשמלית/ ולהיות הראשון דרך קבע..."