קורות חיים
אופיר נולד בנתניה בתאריך כ"א באדר תש"מ 09/03/1980, אח אמצעי לאיילת ומיכל.
כבר בשנותיו הראשונות בלטו בו תכונות, שתלוונה אותו בכל דרך חייו הקצרה. היה נעים להיות עם אופיר. מבט עיניו היה קסום, ערני ושקט, חיוכו הקרין וכבש את הסובבים אותו.
עד גיל 7 גר בנתניה. אופיר הסתייג מאכילה ומאוכל בכלל, פשוט ילד שלא רצה לאכול. צנום, עדין ושברירי סיים את גני הילדים בנתניה ולמד שנה ראשונה בבית הספר היסודי "ביאליק" שבעיר. לאחר שסיים את כיתה א' עבר יחד עם כל המשפחה לגור במושב גן-יאשיה בעמק חפר המזרחי, למען השגת איכות חיים, שלווה ושקט. מכיתה ב' למד בבית-ספר יסודי בכפר ויתקין.
בתקופה זו התגלתה באופיר גמישות והסתגלות לשינויים. הוא התחבר עם ילדים חדשים, ידע להתפשר ולהתחבב על הסובבים אותו. במהרה התחבר עם בני גילו במושב וביישובי הסביבה. שינוי אורח החיים מהעיר לכפר הוסיף לאופיר ממד של קשר עם הטבע והסביבה דבר שהיה חסר בחיי העיר.
היה אהוב על מוריו ומורותיו. סדר היום של ילדים בבית הספר האזורי החל בנסיעה באוטובוס בשעה מוקדמת בבוקר; אופיר לא איחר להסעות, עמד בסדר היום, התמיד וידע לקבל את שגרת היום בשלווה ובנועם.
את בית-ספר התיכון סיים בהצלחה ב"רופין" בית-הספר האזורי. במקום זה הכיר חברים חדשים ואלה היו לחבורה מגובשת שהתפתחה במשך שנים. הוא שמר על קשרים טובים עם חבריו לכיתה ולשכבה, קשרים שנשמרים עד היום.
עם הילדים במושב היה אופיר נפגש במשחקי כדורגל ובתנועת הנוער. בכיתה ט' יצא לקורס מדריכי נוער ובסיומו קיבל קבוצה של ילדים, שעד היום זוכרים ומספרים כמה נהנו אתו וכמה היה מיוחד בדרך העברת הפעולות.
דברים שכתבו לזכרו חבריו במושב: "חבורה שכזאת יושבת, נפגשת לזכור אודותיך. מלחמה שם בחוץ מתחוללת, בפנים - החומות נופלות. חשבנו שזה לא יקרה לנו, שהטרור יוותר עלינו, אך היינו נאיבים. גדלנו יחד באזור פסטורלי, מוגנים בתוך הבועה שלנו. אך יום אחד את כל זה ניפץ כדור - שאליך, אופיר, חדר אל הלב הרחב שפעם בעוצמת החיים. זה מוזר לנסות להגיד, זה מוזר שאתה כבר איננו, חבר ילדות שצוחק. עברנו יחד חיים, חוויות, ילדות. והיד רועדת, הדיבור לא עוזר, והכעס על חיי מלחמה מתגבר. נלקחת מאתנו מוקדם מדי, אופיר, כל כך יפה, כל כך מקסים. איך בלשון עבר עליך מדברים? איך מקבלים ומפסיקים זיכרון חי? אופיר, תמיד תישאר פה אתנו.
איך שתמיד משום מקום, אתה 'שטותניק', זרקת את ההערות שלך שלא תמיד הבנו מאיפה הן באו, כנראה מן המחשבות המשוגעות שעברו לך בראש. תמים, ילד טוב, אף פעם לא רב, לא מתלהם, ועכשיו כל זה בלבנו הולם.
ילד שלנו מיוחד. אנחנו צריכים לשחרר את הילד שלנו. ילד מיוחד ויחיד במינו. ילד מצחיק, מבריק, טהור.
אין לנו מילים לתאר את עוצמת הכאב שבלאבד אותך, אופיר, את כולך, אתה.
נכון, את גופך טמנו, אך נשמתך חיה בכל אחד מאתנו. סערת רגשות מפגישה אותנו. מחפשים תשובות ולא מוצאים איך להנציח אותך, איך להרפות. רק הצחוק המצחיק כל כך מהדהד באוזני חברים".
את שנותיו בתיכון הקדיש אופיר ללימודים, אך לא זנח את המפגשים עם חבריו, ומילא את חייו בבילויים, בטיולים, בים ובעזרה בבית. בבית הספר נהגה מורתו ומחנכת הכיתה, נעמה זכאי, לכנותו "ילד של ארץ ישראל היפה": "כיניתי אותך תמיד ארץ ישראל היפה שלי. צירוף מיוחד כל כך של תכונות שלצערי, הולכות ונעלמות מן הנוף. תכונות של תום, של אמונה, של סקרנות ועשייה. מעולם לא ראיתי אותך מריר, תובעני ומתנער ממטלות. וגם אם הייתה ביקורת, היא הייתה מעודנת ותרבותית ותמיד בקול שקט, כמעט לוחש".
אף על פי שאופיר התייחס למבחנים ולתעודה באדישות מסוימת - "הציונים והמבחנים חשובים למורים ולבית הספר" - כך נהג לומר, היו הישגיו טובים והוא ביקש מההורים שלא יתערבו בלימודיו.
בבית עזר מאד ונתגלה כיד ימינו של אבא. הוא סייע בהתקנות ובנגרייה שליד הבית - לעתים עד שעות מאוחרות. מעולם לא נתן להוריו לחוש שהם גוזלים מזמנו או שהוא מפסיד מפגש עם חברים.
לפני גיוסו לצה"ל העלה את כושרו הגופני, עם משמעת פנימית ונחישות להגיע לצבא ביכולת פיסית טובה.
השרות הצבאי היה חשוב לאופיר לא כ"קריירה", אלא כהזדמנות לתרום את חלקו לחברה ולמדינה וכך עשה.
בסוף חודש יולי 1998 התגייס ל"הנדסה קרבית". את הטירונות סיים כחניך מצטיין, והועבר למסלול "אפרוחים" של כשמונה חודשים. הוא סיים את שלב האימון המתקדם והחל את קורס המ"כים. בסוף הקורס, יצא כמתוכנן לבה"ד 1. לאחר סיום הקורס התחיל את ההשלמה החיילית. באמצע ההשלמה נפצע בראשו ולא יכול עוד לכבוש קסדה. בשל הפציעה החליט שהוא לא מסיים את הקורס. אופיר שובץ כמש"ק צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) - מדריך מפעילי כלי צמ"ה בחיל. הוא סיים את שירותו בתפקיד רס"פ והוחלט שבמילואים יהיה למפעיל כלי צמ"ה.
גם בצבא רכש לו חברים טובים ביחידה בה שירת וחבריו שומרים על קשר עם הוריו עד היום.
לאחר שחרורו מהצבא התלבט רבות לגבי עיסוקו בעתיד.
חלומו לטייל בחו"ל התממש רק פעם אחת בנסיעה קצרה לאירופה. נסיעה זו תעד בתמונות רבות תוך שהוא מרמז שהצילום הוא נושא המעניין אותו ויתכן שבעתיד אף יתפתח בכיוון זה.
סדר יומו לאחר השחרור מהצבא לא כלל חופשה. אופיר נרתם לעבודה בנגריה של המשפחה ולמעשה עד יום גיוסו למבצע "חומת מגן" עבד עם אביו בנגריה. בנוסף לכך בערבים עבד כמלצר בפאב וכך פגש את חבריו וגיוון את שגרת יומו. במשך השבוע עבד קשה מאוד, בלי הרבה שעות שינה, וכל זאת במטרה לחסוך כסף כדי לטוס לחו"ל לתקופה ארוכה.
בנערותו שירי שלמה ארצי התנגנו בחדרו ללא הפסק. אל מאיר אריאל התוודע מאוחר יותר, אופיר קרא את שיריו של מאיר מספרו "נשל הנחש", ניסה להבין פשרם ואהב את האומן - זמר וסגנונו המיוחד.
אופיר אהב מאוד את תחום הצילום וחשב שיהיה זה תחום עיסוקו בעתיד. הוא היה מוכשר מאוד וצילם באופן ייחודי גם בטיול שערך וגם בבית. כוונתו הייתה להמשיך לטייל ולצלם תמונות מן העולם. ביום שישי, עת נקרא למילואים, היה באמצע פגישה שבה קבע תאריך לטיסה.
ביום שישי 29/03/02 קיבל צו 8, הגם שעוד לא עברה שנה מיום שחרורו מצה"ל. הוא נפרד מכל בני הבית, ואף נסע להיפרד מסבתו. בשעת ערב עלה על רכב הגיוס ונסע לענתות, עשרה חודשים לאחר שחרורו מהצבא, בפעם הראשונה כחייל מילואים.
כל יום במשך ארבעה ימי המילואים, שוחח עם בני משפחתו בטלפון ועדכן אותם על מצבו. תמיד אמר ש"במילואים לא עושים כלום ואין מה לדאוג". הוריו הקשיבו, והמתינו שיתקשר כדי לשמוע על החזרה הביתה.
אופיר "זכה" להיות הראשון לנופלים מבין חיילי המילואים שגויסו למבצע.
ביום שני י"ט בניסן תשס"ב 01/04/2002 בשעה 17:50 נפל בעת מילוי תפקידו לאחר שנפגע מקליע בלבו בשטח הערכות היחידה בסמוך להר - חומה בירושלים.
בגיל 22 תמו קורות חייו.
אופיר הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנתניה. הניח אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.
אופיר היה אדם מיוחד, זאת אומרים כל האנשים שליוו אותו בשלבים השונים בחייו. הוא היה אמיתי, אוהב, מעניק לחבריו ולמשפחתו.
"אם מישהו אוהב פרח, שבכל מיליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים וכבר הוא מאושר. הוא אומר לעצמו: 'הפרח שלי נמצא שם באיזה מקום....' אבל אם הכבשה תאכל את הפרח, הוא ירגיש כאילו, בבת אחת, כל הכוכבים כבו".
"ושוב אחזה אותי הצינה המקפיאה של הרגשת אובדן שאין לו תקנה. והבנתי שאיני יכול לשאת את המחשבה, ששוב לא אשמע את הצחוק הזה לעולם. הוא היה בשבילי כמעיין במדבר". (מתוך "הנסיך הקטן")