רויטל רוי-טל בראשי ז"ל

קורות חיים

רויטל, בת מלכה ובנימין, נולדה בירושלים בב' בשבט תשל"ב (18.01.1972). בת זקונים במשפחה ברוכת ילדים ולה 12 אחים ואחיות: רחמים, איציק, ברכה, אילנה, נחמה, יוסי, דוד, בועז, כוכבה, ענת, איתן ושמעון.

רויטל גדלה והתחנכה בירושלים. היא למדה בבית הספר לבנות "אוולינה דה רוטשילד" ובתיכון "ויצ"ו", במגמת הספרות. אחרי לימודים עיוניים והתנסות בסדנאות קיבלה תעודת מקצוע: ספרות.

בתום לימודי התיכון רויטל התגייסה לצה"ל. במשך שנה הייתה אחראית על דיווח כשירות טנקים ונגמ"שים, אחר-כך עברה לחיל המודיעין. היא הייתה אהובה על כל אנשי הסגל בבסיס ענתות בו שירתה, ובקיץ 1992, לאחר שנתיים מלאות עניין, סיימה את שירותה בהצטיינות.

לאחר שירותה הצבאי רויטל השתלמה בקורס למזכירות בכירות וכן השתלמה באנגלית. משנת 1994 ועד יומה האחרון עבדה במזכירות הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. תפקידה זה כלל אחריות רבה במגוון תחומים, החל במתן שירותים למורי הפקולטה למשפטים, לתלמידים ולעובדים, דרך קליטת חניכים וכלה בנושאי המינהלה והסדר.

רויטל הייתה צומת מרכזית בחיי הפקולטה למשפטים. כל מי שהגיע לפקולטה היה זקוק לסיועה, וכדי להמשיך את יומו היה חייב להסדיר את ענייניו דרכה. רויטל אהבה מאוד את עבודתה ועשתה את המוטל עליה בנאמנות אין קץ, חריצות, זריזות ואיכות מצוינת. תמיד זכתה לשבח ולהערכה מצד כל הדיקאנים והפרופסורים של הפקולטה, אשר כינו אותה "קרן האור של הפקולטה למשפטים".

חבריה לעבודה מספרים: "רויטל הייתה בחורה יפייפיה, מטופחת מאוד, מוכשרת וחרוצה, שתמיד הייתה מציעה עזרה לכול ועושה את עבודתה ביעילות ובדייקנות, ותמיד בחיוך". בזכות חריצותה, נועם הליכותיה ומידת האחריות הרבה בה מילאה את תפקידה, רויטל הייתה אהובה מאוד וזכתה להערכה רבה, ולאחר המלצות חמות של כל עמיתיה היא זכתה בפרס העובדת המצטיינת של האוניברסיטה בשנת 2000.

רויטל, הקטנה של הבית, בחורה יפה בת שלושים שנראתה כמו נערה בתיכון, גרה עם הוריה ועוד 3 אחים - איציק, איתן ושמעון. היא לא הייתה מפונקת כלל, אלא בדיוק להיפך - דאגה מאוד להוריה, עזרה להם ותמכה בהם בכל דבר ועניין. היא נמצאה הרבה עם אימה במטבח, בימי שישי היו השתיים מבשלות, מנקות ומכינות הכול לקראת כניסת השבת. גם לשלושת האחים שגרו בבית דאגה תמיד, הייתה מגהצת ומסדרת את בגדיהם, קונה להם מתנות ומתייעצת איתם בכול.

רויטל הייתה יד ימין לכל האחים והאחיות בכל צורך ובכל בקשה, תמיד בחיוך ובמסירות אין קץ, אהבה לעזור לכולם והיה לה קשר חם ואוהב עם כל המשפחה הענפה: ההורים, האחים, האחיות וכל האחיינים והאחייניות, כולם בלי יוצא מן הכלל אהבו אותה מאוד. אחיינים בני כל הגילאים היו בקשר הדוק עם רויטל, נהגו לספר לה את הסודות שאפילו להוריהם לא סיפרו, החליפו איתה חוויות, האזינו יחד לשירים שאהבו, היו יושבים שעות בשבתות ובחגים, מדברים וצוחקים על הכול. רויטל לא הייתה סתם דודה, אלא חברה בלב ובנפש לכל אחייניה. כולם ידעו שתמיד אפשר לפנות אליה, ולזכות לאוזן קשבת ולעצה טובה.

רויטל נודעה בשל שמחת החיים שלה, היא תמיד חייכה וצחקה, תמיד "גנבה את ההצגה", וכל מי שבא עמה במגע זכרה אך לטובה. בשעות הפנאי אהבה רויטל להאזין למוזיקה, הרבתה בטיולים בכל רחבי הארץ ובקריאת ספרים. חברותיה ללימודים מספרות כי היא אהבה לכתוב שירים במחברתה בהפסקות, והן חשבו שהיא תהיה למשוררת גדולה. רויטל גם עסקה הרבה בספורט. היא הייתה בעיצומו של קורס שחייה, שנקטע במותה.

רויטל הייתה ילדה, בחורה, נערה - הכול. הכול מהכול היה בה. ילדה - שובבות, חייכנות בלתי פוסקת, מרץ, ויכולת לפתח שיחה עם כל ילד בכל גיל ואף להשתטות איתו. נערה - יפה, חתיכה, מטופחת תמיד, נמרצת ומחוזרת. כמו לנערה בגיל תיכון, לא הפסיקו המחזרים להתקשר ולנסות כל קשר עם רויטל. ידידיה הרבים היו שולחים לה מתנות, פרחים, שירים, הודעות, בובות ומכתבים - הכול כדי לזכות בחיבתה ובקרבתה, אפילו סתם לשוחח איתה כדי לשמוע את קולה, ולחוש את הביטחון ושמחת החיים שהקרינה. תמיד היה כיף להיות איתה, ולא היה אף רגע משעמם. בחורה - טובת לב ואמיתית. רויטל ידעה להיות בוגרת, מקשיבה ותמיד עוזרת. בצד השובבות היו לה עקרונות שעמדה עליהם בעקשנות, ונלחמה גם עבור עקרונותיהם של אחרים.

בכל מעשיה, היו מובלטים נפשה הטובה והעדינה של רויטל שתמיד רצתה וידעה לעזור, חיוכה המקסים ושובה הלב, מרצה הבלתי נדלה, ובצד כל אלה גם ענוותנותה וביישנותה.

בצהרי יום רביעי, כ"ב באב תשס"ב (31.07.2002), ישבה רויטל עם אחיינה, יוסי ולנסי, בקפיטריה "פרנק סינטרה" באוניברסיטה בהר הצופים. ימים אחדים קודם לכן רויטל סידרה לו עבודה באוניברסיטה עד לגיוסו לצה"ל, ומדי יום היו השניים נפגשים ואוכלים יחד. סמוך לשעה 13:30, שעה שהמסעדה המתה אדם, התפוצץ מטען חבלה כבד שהוטמן במקום זמן קצר לפני כן. שבעה אנשים נרצחו במקום וכשמונים נפצעו. שניים מהפצועים מתו כעבור כמה ימים.

רויטל נפצעה פצעים אנושים, בין היתר מאומים שחדרו למוחה. היא הועברה לבית החולים כאלמונית ורק לאחר שעות של חיפושים מצאו אותה בני המשפחה. רויטל נותחה, ובמשך שנים-עשר ימים נלחמה על חייה. בזמן זה סבבו את מיטתה בני המשפחה המודאגים וחברים רבים, רבנים בירכו אותה ושלחו שמנים וקמיעות לעזור לה בהחלמתה, אך ללא הועיל. ביום ד' באלול תשס"ב (12.08.2002), בשעה 23:20, רויטל נפטרה מפצעיה.

רויטל הייתה בת 30 בהירצחה. הותירה הורים ושנים-עשר אחים ואחיות. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים. הביטוי "פרח שנקטף" שב ועלה ללא הרף אצל ההמונים שבאו ללוותה בדרכה האחרונה.

כתב אחיה של רויטל, איציק: "אין מספיק מילים לבטא את החלל הגדול שהשאירה הדמות הנערצת הזאת. דוגמה מופלאה לכל אימא בישראל. ילדה שאהבה לבלות, ליהנות, לקנות לה ולאחרים, לשמוע מוזיקה טובה, ליצור. בקיצור - שאהבה את החיים, והחיים חייכו אליה עד אותו הרגע הנורא, שבו בסה"כ הלכה לאכול ארוחת צהריים ונלקחה מאיתנו לנצח".

מיטל ולנסי, אחייניתה האהובה של רויטל, כתבה לזכרה: "יום וליל שוב שואלת, למה אלוהים קטפת ילדה רכה מתוך החיים? / פרח היא הייתה, לא הספיקה לגדול – איך התנפצו חלומות, איך נגמר הכול? ... / היו לה חלומות שהיא לא הגשימה, היו לה חברים שעוד אוהבים / בחדר בביתה כבר האור כבה, ובלב האפל לא נותרה תקווה / בתמונות מסתכלת ולא מאמינה, מר לי שנזכרת באותם ימים / היא הייתה כה מתוקה, פרח שנקטף, שוב זולגות הדמעות ובוכות עליה..."

כתבו בני המשפחה: "משהו אישי מכולם: רויטל, את חסרה מאוד לאימא לאבא ולכל האחים והאחיות, האחיינים והאחייניות. הותרת בנו חלל גדול מאוד שאין לתאר כלל במילים. נפער בחיינו חור שחור וגדול מאוד שלא הכרנו אף פעם. את, רויטל, הילדה הכי קטנה בבית. קשה לנו להאמין ולעכל שאת לא איתנו עוד.

היית עמוד התווך של הבית ועזבת אותנו בהפתעה, לתמיד ובלי שום התראה. תפסת אותנו לא מוכנים, אבל אנחנו מבטיחים לך - לא נשכח אותך רויטל שלנו אף פעם, לעולם ולנצח. בכל שמחה, בכל עצב, בכל מקום ובכל מחשבה תמיד תהיי איתנו בליבנו ובמחשבותינו לעולמי עד. לא נשכח, לא נסלח ונמשיך תמיד להתגעגע.

רויטל, תשמרי מהשמים על אימא ואבא וכולנו, ואנחנו נזכור אותך לנצח נצחים".