תפריט נגישות

לולה לבקוביץ המבורגר ז"ל

לולה לבקוביץ
בת 86 במותה
בת גיטה ושלמה
נולדה בפולין - לודז'
בה' באדר ב' תרע"ו, 10/3/1916
התגוררה בירושלים
נהרגה בפעולת איבה
בט"ו בניסן תשס"ב, 27/3/2002
מקום אירוע: נתניה - "פארק", סמוך לים
באזור מרכז הארץ והשפלה
מקום קבורה: ירושלים - הר המנוחות
הותירה: בת, נכדים ונינים

קורות חיים

לולה, בת גיטה ושלמה המבורגר, נולדה בעיר לודז' בפולין בה' באדר ב' תרע"ו (10.03.1916). בת זקונים במשפחתה, ולה שתי אחיות ואח. התחנכה בלודז', ובגמר לימודיה החלה נוטלת חלק בפרנסת המשפחה.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה נשארה לולה, אישה צעירה, יפה ואמיצה, עם הוריה בגטו לודז' ועבדה בכל מיני עבודות כפייה. את המעט שהרוויחה הייתה שולחת לאחיותיה, שנמלטו לכפרים הסמוכים, למרות שהקשר עמן נותק. לאחר המלחמה התבשרה כי אחיותיה ומשפחותיהן, כולם ניספו בשואה במחנה מיידנק.

בשנת 1942 חזר, לתדהמתה של לולה, החבר שלה מלפני המלחמה, סטניסלב (שלום) לבקוביץ. הוא גויס לצבא הפולני בתחילת מלחמת העולם השנייה, נפל בשבי הגרמני ומאז נעלמו עקבותיו. עם חזרתו, כמו מהמתים, סטניסלב ולולה החליטו להתחתן. לא היו אלו ימי שמחה, והחתונה הייתה רוויית עצב, כאב, רעב ויאוש.

סטניסלב, שעבד מחוץ לגטו כחשמלאי, הצליח להכין מקומות מסתור רבים בפינות נידחות בעיר, ובכל אחד מהם – מעט סוכר, מים, שמן ונרות. לקראת סוף המלחמה, כשכבר הבינו כי הגרמנים מחסלים את מי שנשאר בגטו, ברחו השניים והסתתרו באחד מאותם המחבואים, וכך ניצלו. הוריה ואחיה של לולה נשלחו למחנה השמדה, שם ניספו.

לולה הייתה יפה, רזה, בלונדינית תכולת עיניים, קטנת קומה וחייכנית, וסטניסלב – שחום עור, מקורזל, נמרץ ודומיננטי. הם השלימו וחיזקו זה את זו, ויחד – יכלו לשואה. לאחר המלחמה, נשארו שניהם בלודז' כדי לחפש את קרוביהם, מקווים לנס. סטניסלב הצליח לאתר את אמו, שתי אחיותיו ואחיו. אביו ושניים מאחיו – נספו. לולה המשיכה לחפש את קרוביה במשך זמן רב, אך ללא הצלחה.

לולה נותרה יתומה בסוף המלחמה, שקלה 45 ק"ג. למרות כל אלה, הצליחה להרות. בלילה שבין 29 ל-30 בנובמבר 1947, בעת החלטת האו"ם על לידת המדינה, ילדה לולה את בתה, אלישבע. בתשע השנים הבאות נותרה המשפחה החדשה בלודז', משום ששערי פולין נסגרו בפני היהודים שביקשו לעלות ארצה.

לולה הייתה אישה המסורה למשפחתה – אימא אוהבת שהקדישה את מיטב זמנה לחינוך ילדתה יחידתה. היא הייתה לוקחת אותה מדי בוקר לבית הספר ומחכה בשעריו מדי ערב. היא רשמה את אלישבע לשיעורי בלט ופסנתר, והייתה מתרוצצת אתה בין החוגים השונים.

לולה ידעה לסרוג כובעים, לתפור שמלות וכל דבר לקשט בפרחים – הכול היא הפכה לרענן ומלא חמדה. "היה לה שיק, טעם טוב וחן", מספרת אלישבע בתה. לולה אהבה את אלישבע אהבת נפש, דאגה שתמיד יהיה אוכל על השולחן, למרות שכולם סביבה חיו אז בצנע. השכנות היו שואלות בקנאה: "מה אימא נותנת לך שאת מלאת חיים ותוססת?" ועל זה לולה הייתה משיבה במקומה: "אננס, קיווי וליצ'י" – פירות שאיש טרם שמע עליהם בפולין, ורק לולה, שאהבה לקרוא, ידעה על קיומם של פירות אקזוטיים אלו. אפילו זוג אופניים, הדבר היקר ביותר בפולין אז, הצליחה לולה להשיג לבתה.

בחודש נובמבר 1956 קיבלו לולה ומשפחתה הקטנה אישור לעלות לישראל. "זאת מתנת יום ההולדת שלך", אמרה לולה לבתה כשנחתו בנמל התעופה בלוד, ואכן, השמחה וההתרגשות במשפחת לבקוביץ היו עצומים. הם התיישבו בשכונת העולים "עין התכלת" בנתניה. לולה ואלישבע נשארו בבית, ואב המשפחה, שלום (סטניסלב), נסע לתל אביב לחפש עבודה.

את שלום שעבד ראו רק אחת לשבוע. לולה הייתה לבדה, בעוני רב ובלי שידעה את השפה – ובכל זאת, החיוך לא מש משפתיה מעולם. הכול שימח אותה אחרי ימי השחור בשואה, לא היה דבר אחד שלא מצאה בו את היפה ואת הטוב. היא שתלה פרחים ליד ביתה, הלכה בנחישות ללמוד עברית בלימודי ערב ולא הפסיקה להתפעל מכוחו של הטבע, מהאור ומחדוות החיים בעיר מגוריה. מאז עלייתה לולה לא הסכימה לשוב לפולין, למעט ביקור יחיד אצל בני משפחת בעלה.

לולה הייתה דייקנית וחרוצה. חריצות, בכלל, הייתה תכונה ידועה אצל לולה. ביתה תמיד היה מצוחצח ומסודר, מריח לבנדר שאותו גידלה בגינתה. בגדיה היו תמיד מלאי חן ובצו האופנה. "מובן שקל להתלבש כשיש גוף יפה ופנים צעירות", אמרה עליה בתה. לולה הייתה יפה ומלאת חיוניות, היא אהבה לצחוק וחיוכה היה כובש את לבבותיהם של סובביה. מעולם לא איבדה את שמחת החיים שלה, גם כשהעולם סביבה "יצא מדעתו".

לולה גדלה וחונכה בבית דתי, אך חייה עשו שתפנה עורף לדת. מדינת ישראל סיפקה את מקומה של הדת עבורה. גם כשעברו לגור בירושלים, בשל עבודתו של שלום, הייתה לולה מתפעלת בשל התפתחותה של העיר, בשל קידמתה ולא בשל מסורותיה וקדושתה. כשהיה נחנך מוסד חדש בעיר, כמו האוניברסיטה בגבעת רם או בית החולים "הדסה", לולה ושלום היו כה גאים, כאילו הם אלה שבנו אותו בעצמם. החיים בארץ השרו שמחה וגאווה בלבם, לולה ושלום אהבו את המדינה ופחדו לשלומה – לא לשלומם.

גם לאחר מלחמת ששת הימים, כשכל הארץ נדבקה ברצון לבקר בשטחים, לולה העדיפה לאסוף פטריות ולעשות פיקניקים במעלה החמישה או בנס הרים, מאשר לבקר בערים הכבושות.

הבת אלישבע נישאה ליורם בן-נון. את נכדיה הראשונים, מורלי ובועז, גידלה לולה באותה מסירות בה גידלה את בתה היחידה, אבל הקפידה לא להתערב בחיי המשפחה. כשאלישבע נסעה עם משפחתה לחיות בצרפת לולה סבלה מאוד מהפרידה. יחד עם זאת מעולם, למרות שהוצע לה ולמרות שהיו לה כל האמצעים, לא חשבה לעבור לצרפת – מבחינת לולה ובעלה, לא היה מקום אחר לחיות בו פרט לישראל.

בשנת 1986 נפטר שלום. למרות הפצרותיה של בתה, לולה התעקשה לחיות בגפה בירושלים. לגור בצרפת היא לא הסכימה – אבל לולה נרשמה ללימודי צרפתית באוניברסיטה הפתוחה, כדי שתוכל לדבר עם נכדיה התאומים נטע ואיתן, ועם הנינים שבדרך. לולה אהבה מאוד שפות, ונהנתה מהלימודים. ליד מיטתה עמדו דרך קבע, בין השאר, כמה מילונים: פולני-צרפתי, פולני-עברי, עברי–צרפתי ואנגלי-עברי.

בערב יום רביעי ט"ו בניסן, ליל סדר פסח תשס"ב (27.03.2002), התפרץ למלון "פארק" הסמוך לחוף נתניה מחבל פלסטינאי חגור בחגורת נפץ. הוא נכנס לחדר האוכל, בו התיישבו זה עתה כ– 250 אורחים לקראת קריאת ההגדה, ופוצץ את עצמו. 22 בני אדם נרצחו מייד וכ– 140 נפצעו. שמונה בני אדם נפטרו מאוחר יותר מפצעיהם. לולה הייתה אף היא בין החוגגים. היא נרצחה במקום.

לולה הייתה בת 86 במותה. הותירה בת, ארבעה נכדים ונינים. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים.

הנכד בועז ספד לסבתו: "אנחנו נושאים אותך בתוכנו. העברת לאימא, שהעבירה לנו, את האהבה ואת שמחת החיים, הכל כך חשובים בשביל להמשיך. הצלחת! היום זה עובר דרך הנינים החמודים שלך, אנזו ואמבר. בשושלת הזאת – את חישוק מחזק..."

ספדה הנכדה מורלי: "לולה שלי קטנה! גיבורה אלמונית – אני אוהבת אותך כל כך. אישה יפה, תמיד מטופלת – תמיד מחייכת... צעירה היית, ישרה, טובה, אופטימית, עצמאית, עד הרגע האחרון אמיצה..."

כתבה בתה של לולה, אלישבע: "לא הכרתי את ההתחלה, וגם הסוף נסתר ממני. הכרתי את אימי מרגע היוולדי, ועד עכשיו היא לידי. אבל בשבילה, היא נולדה לבד ומתה לבד. וכל כך רציתי להיות אתה, לומר לה שאני אוהבת אותה כמו שאהבה אותי. נבצר ממני".

בניית אתרים: