לא רב הזמן, שאריה היה בתוכנו. חברים רבים לא הכירוהו היטב. הוא בא אלינו בעודו צעיר, בטרם סיים את הכשרתו. קשה היתה עליו הקליטה בתוכנו אולם תמיד השתדל להתגבר על הקשיים ולהתערות בחברה. מיעט בדיבור והסתגר בתוך עצמו. לאט לאט נכנס לעבודת הדייג התקשר אליה והתחבב על חבריו בעבודה. אלא שמחשבה אחת ניקרה במוחו תמיד: נקם.
בפרוץ המלחמה רצה מייד להתגייס לצבא. במאמצים רבים עלה בידנו לעכבו, בעיקר מפאת גילו הצעיר. הסברנו לו את עדיפות התגייסותו לשרות הבטחון הישובי. זאת קיבל, ועם הגיוס הראשון ליחידה ימית התנדב מיד, אף על פי שידע את הסכנות הכרוכות בפעולת היחידה הזאת. כשהיינו מזכירים לו סכנות אלו, היתה בת צחוק מרחפת על שפתיו והיה חוזר ומדגיש כי שאיפתו היא לקחת נקם. אך לא נתנו הגורל למלא מאוייו. עם יציאתו הראשונה לפעולה, נעלם מאתנו ואף את מקום קבורתו לא נדע.
להנצחת שמו נקראת אחת הסירות שלנו בשמו -אלו הסירות אשר אהב ואליהן היה קשור.
חולתא
ישראל. ה